השביל החדש בין תל יצחק לאודים (מועצה אזורית חוף השרון), היה אמור להיות גן עדן לרוכבי אופניים, אך הפך לשביל מסוכן. במקום רכיבה זורמת ובטוחה, מעצורי מתכת מיותרים הפכו אותו למוקד תאונות פוטנציאליות ולמפח נפש.
אמיר ואני רוכבים שם כמעט אחת לשבוע בטקס אימון וקפה שבועי, שלפעמים תראו את התוצאות שלו בסטוריס האינסטגרם של בייקפאנל… ראינו אותו מתפתח משלב הסימונים, דרך הכנת התשתית, והסלילה. תמיד רכבנו בדרך העפר הנוחה מאוד לכל אורכו, ושמחנו עד מאוד לקראתו. מדובר במקטע חדש של כ 2.3 ק"מ עד הכניסה לבית הקברות של אודים, שם הוא מתחבר למקטע ותיק יותר.
זהו השבילים אחד החשובים בסביבת השרון, כי הוא חלק מציר רכיבה מרכזי – בין כביש 4 למסלול האופניים החדש של כביש 2 באזור וינגייט יקום. הציר מחבר את רוכבי סביבת אבן יהודה, תל מונד, קדימה צורן ומושבים רבים נוספים לכיוון אודים, כביש החוף, ומשם לנתניה, חוף פולג, שמורת יקום. הוא עובר בין פינות טבע יפהפיות ושרידי ביצות שיובשו והפכו לשלוליות חורף מלאות חיים. יש בו פוטנציאל ענק גם לטיולי ילדים של שבת בבוקר, וגם כחלק מהתשתית שנבנית כעת לאורך כביש החוף שתאפשר רכיבה מהשרון לעבודה בהרצליה או בת"א.
אבל אז, הופיעו הברזלים המסוכנים
בהחלטה אומללה של מתכנני השביל, הם הציבו כ 15 מעצורי מתכת מסוכנים. מדובר במחסומים של נתיב אחד משני הנתיבים בשביל. המחסומים גבוהים ומשאירים מעבר צר לרוכב אחד בלבד, באיטיות רבה בלבד על נתיב. הם פשוט הרסו את התשתית הנפלאה הזו שנבנתה. כ-15 מחסומים על 2300 מטרים זה אומר שבממוצע, בכל 150 מטר תתקלו במכשול כזה. אם זו נראית גם לכם כמו אובססיה, אתם צודקים. אני חושש שהשביל הזה יעסיק לא מעט את עורכי הדין של המועצה האזורית הזו בתביעות על נזקי התאונות שהיא גרמה.
מה הבעיות עם הפתרון הזה?
סכנת תאונה – בעידן בו אחוז מאובחני הקשב והריכוז עלה, ודאי יהיו רוכבים לא מרוכזים שיתנגשו בזה. הרי הם יצאו לשביל אופניים כדי לברוח מהסכנה ברכיבה על הכביש – פה אמור להיות המקום השקט שלהם לתנועה נעימה בטבע, ולא המקום שמאיים עליהם בתאונות כל כ150 מ'.
מעבר צר מדי עם מחסום מעל גובה כידון – כדי לעבור בפתח הצר צריך שליטה טכנית טובה מאוד באופניים. רוכבים רבים אינם בעלי דיוק כה עדין למעבר בפתח שכזה. הכידונים של אופני ההרים היום רחבים במיוחד, ובקלות רבה הם יפגעו במחסום – גם אצל רוכבים מרוכזים ומודעים לסיכון. במקרה כזה הרוכב יעוף בעוצמה אל המחסום או הקרקע.
(נציין שלאחר הכנת הכתבה ובקשת התגובות, צבעו את המחסומים, ותיקנו מעט עם הרחבה של כ 30 ס"מ את המעבר, והורדת גובה מחסום אחד מהשניים מתחת לגובה כידון אופניים למבוגרים, אבל ככל הנראה לא לילדים).
מחייב סיכון וכניסה לנתיב נגדי – המעבר מכריח את הרוכב להיכנס בצורה מסוכנת לתוך הנתיב של הרוכב שבא מולו. אחרת הוא יתנגש במחסום עצמו, ואם הוא יעשה את זה – הוא מסתכן בתאונה חזיתית עם רוכבים שיבואו ממול. לטעמי זה מעבר לחוסר הבנה – זה חוסר אחריות עד רמה של רשלנות ביצירת תשתית שיכולה לעודד תאונות.
הורס את הזרימה ומגדיל מאמץ – במקרה האופטימלי, בו רוכב עם שליטה ברמה גבוהה מאוד (הרוב אינם כאלה), מגיע לשביל ריק ללא רוכבים שמגיעים ממול, גם עבורו – הזרימה נהרסה. היתרון הגדול של רכיבה זורמת, ללא דאגות ולחץ מהמכוניות סביבך התנדף לכדי לחץ וריכוז מוגזמים הנדרשים כדי לשרוד שביל שהיה אמור להיות חלום והפך לסיוט.
לאחר התיקון – הרוכבים עדיין מבקשים: הסירו אותם
רכיבת אופניים מחייבת זרימה – גם תודעתית וגם פיזיולוגית. כל המטרה היא להנות מהאינרציה בלי צורך לחדש מאמץ בצורה משמעותית כל פעם מחדש אחרי מחסום והאטה. עם המכשולים ששמו לפניהם, אנשים פשוט יעדיפו לרכוב בצד עם רמת מאמץ נמוכה בהרבה. אם אינך רוכב אופניים, נסה לחשוב על זה כמו על יצירת פקק מכוון לנהג רכב – היית מעדיף כביש פתוח וזורם או פקק עם גז ברקס, גז ברקס?
למה הם עשו את זה?
רמז לסיבה לכך שעשו את הטעות הזו עלה בשיחה שקיימתי רונית מאיו מנהלת ומאמנת קבוצת הטריאתלון טריגו, שמתגוררת באודים ואף היתה ראשת הועד של המושב חמש שנים. היא מספרת על בעיה מטרידה בסביבה: "בעבר וגם כיום קיימת השתוללות של אופנועים באיזור השביל החדש ובתוך המושב״…." והוסיפה: "אני שואלת איך אתה מגן עלי בתור תושבת אודים שיוצאת לרכב בתוך אזור שורץ אופנועים משתוללים?".
דאגה דומה שמעתי מעוד גורם שעוסק בתיירות ונוגע בשבילי אופניים במועצה אזורית סמוכה ובמקומות נוספים. כך, כנראה כדי להגן על הרוכבים מפני האופנוענים, יצרו חסם אגרסיבי גם לרוכבי האופניים עצמם והגדילו את הסיכון. הרוכב ניר סבר הגיב בפייסבוק לשיתוף תמונות מהשביל הזה וסיפר: ״דבר דומה נעשה בשבילי האופניים באזור רמות מנשה. בלתי אפשרי לרכוב עליהם ורוב הרוכבים מעדיפים את הכביש…״.
תודה, עדיף כבר בצד
מבלי לזלזל בבעיה שיתכן שקיימת באזור, אעיד שאני אישית – כשרכבתי ורצתי באזור מאות פעמים בשנים האחרונות, ולא נתקלתי כרוכב ולו פעם אחת בבעיית אופנוענים משתוללים. פעם אחת עברה לידי שיירת רייזרים מנומסת, של משפחות עם מדריך טיול בעת ריצה במקום. חרא של סוסים כן מעיד לעתים שיש מהם בסביבה.
ביצת נחל פולג – צמודה לשביל
להכריח להאט לפני צמתים?
סיבה שניה אפשרית לשימוש בכאלה מתקנים, היא מתוך המחשבה שצריך להאט את הרוכבים לפני צומת. רק שהם הציבו את המחסומים לא רק במפגש עם דרך עפר, אלא גם בצומת עם שביל אופניים מקשר אחר. כך כדי למנוע תאונה די נדירה של רוכב אחד ברוכב שני שנכנס לשביל (או בין רוכב לרכב בדרך חקלאית שאין בה כמעט תנועה), יצרו סיכוי הרבה יותר גבוה לעבור תאונה עם הברזל "מונע התאונה". לטעמי, צביעה על הקרקע ושלט זהירות / עצור מספיקים גם במקרים כאלה – בדיוק כמו שלא שמים פסי האטה אגרסיביים למכוניות לפני כל צומת בכבישים, או מחסום ברזל אגרסיבי להולכי רגל לפני מעבר חציה. מדוע אופניים צריכים לקבל יחס מיוחד וגרוע שכזה? מחסומים נוספים ראיתי בקרבת מקטעי בטון המאפשרים ניקוז מים שכמעט ולא משנים את אופי או זוויות השביל.
לפי הרוכב גיל לוי – שהגיב גם הוא בפייסבוק לתמונות מהשביל: ״באזור קיסריה בנתה החברה לפיתוח שבילי אופניים. ישנם מעברים דומים (אך שונים) לפני מעברי חצייה או חצייה של דרך, גם חקלאית. גובה המכשול מתחת לגובה כידון ממוצע כך שנמנע חיכוך מיותר מעבר לזה אין מכשולים לשם היותם מכשולים.״
מחסומים לפני חציית השביל את דרך העפר (גם זה מיותר)
איך בכל זאת מונעים כניסת רייזרים, אופנועים ולא מורשים?
ראשית במציאות האמיתית, אנחנו רואים שהבעיה הזו אינה קיימת ברמה כה חמורה – גם במועצה אזורית חוף השרון שאני רוכב בה המון וגם במקומות אחרים. הרי יש שבילי אופניים רבים בישראל, רובם ככולם ללא הברזלים האלה, ולא שמענו על השתוללות אופנוענים בקנה מידה רחב – זו חרדה מוגזמת לחלוטין. שנית, אם האמצעי למנוע מאופנוענים וטרקטורונים למיניהם לעלות על השביל, מונע גם מרוכבי האופניים עצמם להנות מהשביל, אזי סכום התועלות יוצא שלילי לכולם… עדיף לוותר על הרעיון הזה ולקבל את העובדה שיש סיכוי שיעלו עליו גם אלה שאינם מורשים לכך.
אבל יש כמה דברים שצריך לקחת בחשבון וגם לא מעט דברים שאפשר לעשות:
מבינים שיש דברים שלא ניתן לעצור – במקום בו יש רוכבי אופניים יוכלו להכנס גם אחרים, בוודאי קורקינטים, הולכי רגל, ואופנועים.
מציבים שילוט ברור למי אסור לעלות לשביל – זה נותן הרבה לגיטימציה לרוכבי האופניים לבקש, להעיר, וגם לכעוס על הפולשים בהתאם למדרג ההפרעה. אפילו ערסים שנכנסים ומציקים לרוכבים יהנו פחות אם יעירו להם. השילוט הוא כלי לגיטימציה והוא משמעותי להנעת הציבור עצמו לפקח לא פחות מהמפקחים הרשמיים.
מסמנים על השביל בצבע סימונים ברורים – המסבירים שזה שביל לרכיבת אופניים בלבד. בעוד שיש סימונים פוזיטיביים של אופניים וחץ, לא ראיתי מעולם על השביל עצמו סימונים צבועים שמתייחסים לאיסור לעלות עליו להליכה, ריצה ולכלים אחרים.
אם השביל פתוח בצדדים אין הרבה מה לעשות – בשבילים בהם אין כניסה קלה לשביל מהצדדים אלא רק מהכניסות אליו בשני צדדיו, הפתרון קל יותר. בכניסה לשביל בלבד, מציבים שתי אבנים גדולות אך נמוכות מגובה הכידון (חצי מטר) כשבינהן 1.80 מטר ולאחר מכן מאפשרים זרימה פתוחה.
משיקים, מאכלסים ומזמינים רוכבים להשתמש בשביל – ככל שיהיו ילדים, רוכבים, ומשתמשים לגיטימיים בשביל, הוא יהיה פחות אטרקטיבי לבלתי מורשים.
מצלמה, פיקוח, קנסות – ברור שיש בעית כ"א, תקציב וסמכויות כדי לבצע את זה, אבל זו אפשרות מצוינת.
שביל עפר זורם בצד (כמו פה) – כשיש אלטרנטיבה נוחה יחסית, יש פחות עניין לבלתי מורשים להיכנס ולהפריע דווקא על שביל האופניים הסלול. זה המקרה פה, ולכן במיוחד מוזרה ההחלטה להציב את הברזלים.
התגובה שהועברה על ידי הדובר שלה, אמרי מזור:
העברנו שאלות לדובר המועצה האזורית כדי לברר מדוע עשו את זה, איך התקבלו ההחלטות, האם נבדקה ההשפעה של הצבה כזו במקום אחר? האם עלה נושא הסיכון לרוכבים בתהליך הזה, עלויות וכ'. זו תגובת המועצה: "פרוייקט שבילי האופניים של חוף השרון מהווה חלק מתפיסת תחבורה ירוקה שמקדמת המועצה מזה מספר שנים כחלק מתוכנית האב האסטרטגית ושמירת השטחים הפתוחים. השביל מפותח במסגרת תוכנית אב לשבילי אופנים ותוכנית סטטוטורית מאושרת, לרבות תוכנית תנועה, בתמיכת הקרן לשטחים פתוחים ומשרד החקלאות.
תכנית האב נערכה תוך שיתוף הציבור וניתן לעיין במסמכיה באתר האינטרנט של המועצה. במסגרת תוכנית זו, נסללת "רשת" מסלולי אופניים שתחבר בסופו של דבר בין כל יישובי המועצה ותאפשר תנועה בטוחה של תושבי המועצה בין היישובים ומוקדי החינוך והתרבות לצד רכיבת פנאי לאורך שמורות הטבע והשטחים החקלאיים של חוף השרון. מתקני האטת התנועה אשר מוקמו לאורך השביל, בהתאם לתוכנית, נועדו בראש ובראשונה לאפשר תנועה בטוחה ולשמור על בטיחותם של הרוכבים, ובהם כאמור משפחות, ילדים ובני נוער ולמנוע נהיגה מהירה ומסוכנת של רוכבי שטח וכביש, אופניים חשמליים, אופנועים, טרקטורונים, ואף סוסים. כל אלה נפוצים מאוד בסביבה חקלאית ויוצרים מטרד וסיכון בטיחותי למשתמשי השביל כולל הולכי רגל."
החלטה שגויה לגמרי
התייעצות עם רוכבי אופניים בתכנון שבילים לא מבטיחה הצלחה או קבלת החלטות מיטבית, שכן כששואלים רוכבים על נושאים כאלה מקבלים לא פעם יותר מדעה אחת. אבל הפעם ראיתי קונצנזוס די רחב על הברזלים האלה. מוסכם כמעט על כל רוכב שרואה את זה, שזו טעות וסיכון גדול לציבור.
אחרי כתבה זו, ייטב לדעתי לו המועצה תסיר את הברזלים האלה ותמנע מראש מתביעות הנזיקין שאולי יבואו. לדעתי יקשה מאוד לטעון שההחלטה להציבם סבירה, בוודאי בכמות, ובתכנון המכשול הספציפי שהוא מסוכן במיוחד. חבל: בשם ההגנה מפני אופנוענים, הרסו את השביל. מחיר ההגנה הזו, גדול מהתועלת האפשרית. זה כמו אנטי וירוס שתתקינו על המחשב, שימנע מכם את האפשרות לגלוש באינטרנט כמעט לחלוטין – כי מסוכן שם. במקרה הזה האנטי וירוס עוד מגדיל לעשות ותוקף את המשתמש במחשב… האם זה הגיוני? לא.
המצאה מוזרה, שלא קיימת בשום מקום כמעט
מבט על כל שבילי האופניים המצליחים בעולם ובארץ, אלה שמשתמשים בהם בהנאה ובבטחה, מראה מיד שאין בהם את המחסומים האלה. ועדיין אין בהם כתופעה כמותית "השתוללות של אופנוענים בווילי" שמסכנת את הרוכבים. סביר יותר, שכאשר רוכבים רבים כולל ילדים מהמושבים הסמוכים, או מבוגרים מהדיור המוגן הסמוך ירכבו על השביל, רוב חובבי הווילי יעדיפו את שביל העפר שלצדו או מקומות אחרים. חרדה מקומית מוזרה גרמה להמצאה מקומית הזויה למדי, ומסוכנת, שכמוה לא נראתה באף מקום כמעט. זו הגנה מפני איום תאורטי שכלל לא מתקיים בשבילי אופניים כתופעה רחבה. כל רוכב אופניים שרואה אותה מתחלחל מהסיכון שהיא מייצרת לו, ונעצב מהרס שביל אופניים שיכול היה להיות מדהים.
