במדינת ישראל, כל אלטרנטיבה אחרת בשמורות טבע אינה מותרת. הדרך היחידה להכיר את המקומות היפים כרוכה לפעמים בסטייה מהשביל, בכניסה אמיתית לשטח. רשויות שונות הטילו הגבלות על הגישה לשבילים ופינות שונות ברחבי הארץ. אלה לעיתים פינות נהדרות ויוצאות דופן ביופיין. כך או כך הן נמצאות שם. יש אומרים שיש כאלה המעיזים גם ללכת אליהן.
כטיילים במדינה מסודרת (יחסית) אנו מתרגלים ללכת בשבילים בצורה אוטומטית. יש סימוני שבילים בצבעים שונים, כל אשר נותר הוא לעקוב אחרי סימוני הצבע, לחפש את הסימון הבא ולהתקדם על השביל. אנו כבר מניחים ש״מישהו״ בדק את השביל, דאג שיהיה בטיחותי וגם צבע אותו כך שיעבור במקומות ה״נכונים״ ויגיע למחוז חפצנו. כל כך אוטומטי, עד שאנו מאבדים את היכולת להתבונן בשטח ולנוע על פי תנאי השטח. במקום לחפש את השביל, לקחת החלטות לגבי התוואי, ללמוד להתמודד עם הטופוגרפיה ואפילו, רחמנא ליצלן, לנווט ממש. אנחנו עוקבים אחרי אבנים מסומנות בצבע, כרובוטים. אז מה יפה ואסור בארצנו?
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
אין בכתוב בכתבה זו לעודד אף אדם לבצע עבירה, כל הגעה לאחד המקומות האלו דורשת תיאום מול רשות הטבע והגנים וקבלת האישורים הנדרשים, ההגעה לחלק מהמקומות כוללת סכנה בטיחותית.
הצטרפו לערוץ אאוטפאנל בווטסאפ: קבוצה שקטה לקבלת הכתבות המעולות של הפאנליסטים, גג 3 הודעות בשבוע:
נרקיסי נחל מסעד
כשחושבים על מקומות אסורים רבים מדמיינים איזו פינה נידחת בקצה המדבר אבל זה ממש לא חייב להיות ככה, ולפעמים קשה להבין מה הופך מקום אחד למותר ואחר לאסור. אי שם לא רחוק מירוחם נמצאים אחד מריכוזי פריחת הנרקיסים היפים ביותר בנגב. באזור שמשמש במהלך השבוע לאימוני הצבא, ולכן מלא בפעילות רכבים וחיילים. מי שלא מכיר את המקום התקשה להאמין שהוא מתמלא בחודשי החורף בפריחה נהדרת העומדת בניגוד גמור למדבר הצחיח שמסביב. פתאום באמצע ערוץ רגיל לחלוטין למראה בוקעים מתוך משטחי הסלע מאות נרקיסים נהדרים. אין טעם לנסות ולהבין מה ההבדל בין נרקיסי נחל חצץ ליד הישוב מרחב עם וקיבוץ שדה בוקר לבין הנרקיסים של ירוחם, למה זה מותר וזה אסור.
רכיבת אופניים בדרך הבשמים
כל מי שכיר לעומק את שבילי המדבר יודע שגמלים ואופניים אוהבים את אותם השבילים, שיפועים מתונים יחסית, ללא מדרגות או מעברי סלעים, וסיבובים רחבים. ולכן דרך הבשמים שקמה לפני אלפי שנים כנתיב גמלים, מתאימה לרכיבת אופניים כמו כפפה ליד. במשך מאות שנים הלכו בשביל העתיק מאות אלפי גמלים ואנשים שעשו את דרכם מקצה חצי האי ערב אל הים התיכון, ויצרו נתיב מיוחד שאפילו זכה להכרת אונסק”ו. דווקא אנחנו המטיילים באופניים ובמידה רבה גם המטיילים ברגל, לא רשאים להשתמש בדרך העתיקה וחבל. זו יכולה הייתה להיות אחת הרכיבות היפות בעולם, ובניגוד למליוני השקלים שהושקעו בשנים האחרונות בהקמת שבילי אופניים, בחלקים גדולים של דרך הבשמים אפשר לרכוב כבר מחר בבוקר. בניגוד לשבילים החדשים הדורשים תחזוקה כמעט שנתית, בדרך הבשמים אפשר לרכוב אחרי יותר מאלף חמש מאות שנים ללא כל תחזוקה נוספת.
נחל יהודיה ובריכות גן עדן
עד שנת 2010 היה נחל יהודיה לאחד הטיולים הכי פופלרים בישראל, ובצדק. בריכות מים צלולות ועמוקת שיורדים אליהן בסולמות גבוהים, נופי הגולן, בקיצור לא משהו שיש לנו הרבה ממנו בארץ. ואז ביום אחד בדצמבר 2010 התחילו אבנים ליפול מדפנות הערוץ אל אזור בריכת הסולם המפורסמת, והמסלול נסגר למטיילים. באפריל 2011 בוצעו ניסיונות לייצב את המצוק והשביל נפתח שוב למטיילים. בשנה שאחרי היו כמה אירועי קריסה משמעותיים שבאחד מהם אף נפצע נער בן 16.
בסופו של דבר באוגוסט 2012 נסגר סופית המסלול המפורסם ובמקומו סומן מסלול קצר בחלקו העליון של הנחל שהוא חביב אבל צל חיוור של המסלול המקורי בנחל יהודיה תחתון. עד היום עומד הנחל בעזבונו, ולנו נשאר רק להיזכר בסולם הגדול שגם לילדים האמיצים ביותר רעדו קצת הרגלים שהתחילו לרדת איתו. להתגעגע אל המים הקרים בשיא הקיץ ואפילו לעליה המתישה בסוף המסלול, בדרך החשופה בחום הקיץ של רמת הגולן רטובים ומתכננים כבר את הפעם הבאה.
נחל הרדוף
יובלו העיקרי של נחל צאלים ומהיפים בנחלי מדבר יהודה, במעבה הנחל יתגלה לנו מעוק סגור ואפלולי עם רצף מפלים וגבים מרהיבים. המסלול ארוך (כמעט 20 ק״מ) וקשה פיזית וכמובן טכנית. ההגעה (אפרוץ׳) היא של 3 שעות בלי אפשרות קיצור, הנחל ארוך וטכני והחזרה אף היא ארוכה למדי. זה מסלול של יום מלא שדורש ציוד מתאים, ידע ויכולת להתמודד עם עגינות טבעיות ובעיתיות. ניתן לשלב את המסלול עם ביקור בגיא בהק וכמובן גיא סלעים.
בנחל עצמו 6-7 גלישות ואם שיחק לכם מזלכם אז ה Tobogan היחיד בישראל יהיה זורם וזמין לשעשועים. מדוע סגור? חוקי רט״ג. לטענת הרשות, בנקודה מסוימת בנחל (אותה דרך אגב עוקפים ואיש לא מגיע אליה ממילא…) יש לעיתים קינון בעונת החורף. אם כך, נשאלת השאלה, מדוע סגור כל השנה ולא רק בעונת הקינון? לרט״ג הפתרונים.
מעלות ים המלח
יש כאלו שאוהבים עליות. כן, כן…ממש לטפס בכח הרגלים, להרגיש את הדופק עולה, להנות מהנוף משתנה עם כל מטר של עלייה, להזיע. להרגיש כשעומדים בפסגה שהמאמץ השתלם, להסתכל מטה אל כל הדרך שעברנו, לחוש את הסיפוק הזה – עלינו מעלה מעלה בכח גופנו בלבד. זה מרגש. מצוק ההעתקים הנישא מעל ים המלח הוא בהחלט אחד האזורים המספקים התרגשות גדולה כל פעם מחדש. אפשר להתחיל לעת זריחה, לתפוס את האור עולה לאיטו באלף גווני כתום מעל ים המלח ולהנות מהסרט הכי יפה בעולם, תוך כדי טיפוס המצוק.
המעלות הידועים והפופולריים הם מעלה צרויה, מעלה תמרים, מעלה מכוור ועוד כמה משובחים ומסומנים שמאתגרים כל מילימטר בגופכם. פחות ידועים הם המעלות ההרפתקניים יותר, אלה שהטיפוס בהם נחשב מסוכן אולי, או פשוט דורש יכולת הליכה מעולה וזהירות רבה עקב חשיפה כזאת או אחרת לתהום. קביעת דרגת המיומנות הנדרשת לצלוח מעלה כזה היא קצת מורכבת אבל מעלות לא רשמיים רבים בהחלט אפשריים למיטיבי הליכה חסרי פחד גבהים, היודעים להשתמש קצת בידיים בעת עלייה במצוק (scrambling). את התיעוד למעלות השונים ניתן למצוא ברחבי הרשת ומי שממש מחפש הרפתקאות, ידע לנווט דרכו מעלה מעלה.
בדרך למעלה קדם עוברים גם ליד מפל קדם הנחשב למפל הגבוה בארץ. הוא אינו חלק מההרפתקה.
בין המעלות הלא רשמיים נציין את סכין חצצון, הצמוד למעלה מכוור וקיבוץ מצפה שלם. השביל בחלקו התחתון לא תמיד ברור אולם חלקו העליון נראה היטב בשטח. הסכין קיבל את שמו ממקטע קצר, סכיני, אולם רחב מספיק לבעלי צעד בטוח, שמשני צדדיו תהום עמוק. מעלה סדקים הוא למעשה אוסף מעלות באזור נחל סדקים. העליה דרך נחל סדקים אפשרית בתצורות שונות, חלקן אתגריות מאד ואחרות סבירות לטיפוס. המיוחד מכולם הוא מעלה קדם, אשר תועד בצורה יפה על ידי מנחם מרכוס האגדי. תיאור הדרך שלו לראש מעלה קדם הוא מרתק. זהו המעלה המאתגר מכולם ומסתיים בצורה מפתיעה בשני מצוקים קטנים שיש לטפס עליהם בכח ידיים או חבלים שיש להביא מהבית.
ציטוט מהרשת מתאר את המעלה כך: ״במעלה דרדרת, הוא תלול מאד ונועד למיטיבי לכת בלבד. יש בו שני מפלונים, אחד מהם קטן – 2מ’, והשני 4מ’. המפלון הגבוה יותר נמצא ממש לקראת הסוף. צריך להיות אתלטי מאד או טיפש מאוד כדי לעלות אותו ללא חבל או אבטחה וכך או כך נפילה כאן תגמור לכם את קריירת הטיולים/החיים, ראו הוזהרתם באופן החמור ביותר האפשרי. מיד אחרי הקיר 4 מטר עוד אתגר קטן עם סלע גדול תקוע בין 2 קירות ואתם על במת המדבר.״
מעלות ים המלח – תמיד ההופעה הכי טובה בעולם, סרט זריחה משגע
הוטת הג׳רמק
במשך עשרות שנים נחשבה למערה העמוקה ביותר בישראל עם עומק מרשים של כ 157 מטרים ומבנה מורכב. המערה הממוקמת בסמוך לפסגת הר מירון היוותה מאז ומעולם מוקד משיכה לסקרנים ולשוחרי הרפתקאות. בשנת 1963 נעשה הניסיון הראשון לחקור את נבכיה של המערה במבצע שנקרא ״מבצע בובה״. במבצע זה שולשלו שלושה מתנדבים נועזים בעזרת מערכת חבלי משיכה שנשלטה מלמעלה. הראשונים לרדת אל המעמקים היו אהרון יאיר, גרשון לידר קצין מפיקוד צפון ויגאל סלע פקח רשות שמורות הטבע ומראשוני חוקרי המערות בישראל. בגלל מבנהה המורכב של המערה נבצר מהחוקרים להמשיך אל המעמקים אף על פי שיכלו לראות את ההמשך בעיניהם והם הסתפקו בהישג המרשים של הגעה לעומק של 32 מ׳ ובטעם עז של עוד.
בשנת 1975 לקח על עצמו את הפרוייקט של חקר המערה שוקה רווק שעבד באותו הזמן בחברה להגנת הטבע. הפעם הציוד שבו השתמשו שוקה וחבריו היה מתאים יותר למערות. הם גלשו תחילה לעומק של 32 מטרים ואז ירדו בקמין נוסף אל עומק של 70 מטרים. מעברו של הקמין הבחינו שוקה וחבריו במעבר דמוי אוכף עליו לא הצליחו להתגבר בגיחה זו.
בשנת 1979 חזרו שוקה וחבריו פעם נוספת והפעם הצליחו להתגבר על האוכף. מעברו של האוכף הם גילו קמין אדיר שעומקו 53 מטרים וגלשו בו עד לעומק של 120 מטרים. משם המשיכו שוקה ושותפיו בסדרת מעברים וגלישות עד לעומק של 147 מ׳ וקבעו שיא עומק חדש בישראל. בשנת 1984 הגיעו חברי המרכז לחקר המערות ענן זיידנר וריצ׳רד ביתן על מנת למפות את המערה ובדרכם אל המעמקים גילו מעבר למחילה לא מוכרת.
הם התקדמו במחילה עד לראשו של קמין בעומק 26 מ׳ וכשירדו לקרקעיתו שברו את השיא בן 5 השנים של שוקה וחבריו והעמידו אותו על 157 מ׳. מאז ועד היום סגורה המערה למבקרים. גם בגלל שהחוק אינו מתיר זאת אבל גם בגלל שהמערה מהווה את אחת ממערות המשכן לעטלפים החשובות ביותר בארץ. מדי פעם מסתננים פורעי חוק. לרוב זה נגמר בלי שאף אחד יודע ולפעמים זה מסתיים בכתב אישום חמור.
⬇️⬇️⬇️ אגב, שמת לב למלבנים האלה לשיתוף כתבות? אם אהבת את התוכן שלנו, התודה הכי גדולה עבורנו היא שיתוף שלהן לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך
