בין ה 7 ביולי ל 14 ביולי 2023, טיפסתי עם רמי ווטרנל על הגראנד ג’ורס, מאטרהורן ואייגר. אל בסיסי ההרים טסתי עם מצנח רחיפה: שאמוני – צרמט – גרינדלוולד. לראשונה בתולדות האלפיניזם, שלושת הפסגות האייקוניות חוברו באמצעות מצנח רחיפה.
בשנת 1936, שני מטפסים בני 23 שברחו מהשירות הצבאי בגרמניה, טוני קורץ ואנדי אינטרסטויסר, העמיסו רבע טון ציוד טיפוס על זוג אופניים, ופידלו יותר מ 600 ק”מ עד גרידלוולד שבשוויץ. משם הם טיפסו על המפנה הצפוני של האייגר – מסלול שהפך לקלסיקה בהיסטורית הטיפוס. כשקראתי לראשונה על ההרפתקה שלהם בספר ‘העכביש הלבן’, הייתי מעט אחרי הבר מצווה, שוכב מתחת לשמיכה ביום חורף אחד בנתניה. הייתי אמור ללמוד משולשים חופפים ומה חדש בפלייבוי אבל המסע שלהם הצית לי את הדמיון. השילוב של מאות קילומטרים באופנים משולבים עם אחד מהטיפוסים הכי קשוחים באלפים, במסע שכולו ממונע בכוח אנושי, היה משהו שנתפס לי… על אנושי. שם נזרעה לראשונה ההפרעה שלי לפרויקטים של ‘קומבו’, מסעות המשלבים מספר ענפי ספורט שונים. כל שנה ישנם הרבה רעיונות לקומבואים. חלקם הופכים לתוכניות. מעטים בלבד בכלל יוצאים לפועל. אבל לעיתים רחוקות, כל הברווזים עומדים בשורה, בדיוק בזמן הנכון ובמקום הנכון ואז דברים נפלאים קורים.
קב’ הווצאפ השקטה של אאוטפאנל: 
שום סיזיפי, עם קלאס
יום שלישי גשום אחד במאי ישבתי עם חברי רמי בבית קפה בשאמוני. “יש רעיון בקנה” אמרתי ולגמתי מקפה נטול. “נטפס בפוש אחד על גראנד ג’ורס (חלק ממאסיף המון בלאן), משם המראה 141 ק”מ לצרמט וטיפוס על המאטרהורן ואז טיסה 91 ק”מ לגרינדלוולד לטפס על האייגר. מחברים את הטרילוגיה נקי, בלי מנוע”. הוא הביט בי משועשע “התנאים על הגראנד ג’ורס במצב קטסטרופלי וסתם לקרוע תתחת על אופנים כמה שבועות זה סיזיפי. לא מעניין אותי לדווש על אספלט עם ימבה ציוד”. “שום סיזיפי. עם קלאס” אמרתי. “אני אנסה לטוס בין הפסגות” הוספתי. לרמי נדלקו העיניים בבת אחת. רמי, שועל אלפיני ותיק בעצמו, יודע שזה כבר פרויקט מסוג אחר, כזה שאין לו תקדים. “אני בפנים” אמר בלי היסוס.
רעיון הטרילוגיה עם מצנח פשוט, אבל ההוצאה לפועל… זה כבר לילדים גדולים: הלוגיסטיקה מורכבת, התנאים הדרושים מתקיימים לעיתים רחוקות והביצוע הפיזי… קשוח. המכשול הראשון היה לחכות. ממש כך. לחכות לחלון מזג אוויר של חמישה ימים לפחות, בהם התנאים לרחיפה טובים לטיסה למרחקים ארוכים עם בסיס ענן גבוה, והתנאים של הקרח והסלע על כל שלושת הפסגות יציבים דיו. זה לא קורה לעיתים קרובות.
המכשול השני היה לוגיסטי: רמי, הפרטנר טיפוס, היה אחראי לעקוב אחרי עם ואן על הקרקע. זה פתר את חילוף סט הציוד שהיה דרוש לכל מקטע. בנוסף, היה חשוב לטפס קל ומהר בשביל למקסם את חלון מזג האוויר. לשם כך הייתי זקוק לרשת הבקתות האלפיניות שפרוסות בהרים, וזאת ללא הזמנה מראש. כאן נעזרתי בחבר טוב שקישר אותי להנהלת הבקתות. בשיחה איתם הם עפו על הפרויקט. “מדהים – תגיע מתי שאתה רוצה. אנחנו כבר נדאג לסדר לך מיטה. רק תן לנו צלצול כמה שעות לפני שאתה מגיע”. פיקס. והמכשול השלישי והזניח: להיכנס לכושר.
10000 מטר ורטיקלים
באופן כללי אני משתדל שלא להיות בכושר רע. אבל במאי האחרון, אחרי עונת החורף ארוכה בה בעיקר התמקדתי ברחיפה, לא הייתי בכושר טיפוס מדהים. ראשית הייתי צריך להבין עבור איזה מאמץ אני צריך להתכונן: בהנחה הכי אופטימית שאנחת למרגלות כל ההרים, הפרויקט דורש מינימום טיפוס ורטיקלי של 10000 מטר מצטברים, שאצטרך להשלים בפחות משבוע. לשם הפרופורציה, גובה האוורסט הוא 8800 מטרים מעל פני הים. נותרו חודשיים בלבד לעשות מקצה שיפורים מואץ: אימון שבועי טיפוסי כולל אימון עליות של 5000 מטרים מצטברים עם 10 ק”ג ציוד, 3 שעות של אימון מוביליטי עם משקולות, ו 30 ק”מ מצטברים של ריצת שטח.
לאחר 7 שבועות של מעקב יומיומי אחרי התחזיות, התחזית הנכונה סופסוף הופיעה: מערכת חמה עם לחץ אטמוספרי גבוה הולכת להתיישב על האלפים ותייצר ממחר לפחות 5 ימים עם תנאים טובים לרחיפה וטיפוס. בינגו. אני שולח וואצאפ לרמי: We’re on. Departing tomorrow.””
7 ביולי – אתה חייב להמריא
הבלת”מ הראשון לא איחר להגיע: תנאי הקרח על המסלול לפסגת הגראנד ג’ורס במצב מבהיל ולכן בקתת הבוקלה שבתחתית המסלול אינה מאוישת. אפשר לישון בה אבל צריך לטפס עם שק”ש ואוכל. אנו מתחילים לטפס ב 2 בבוקר אל תוך מסלול סופר טכני. הקרחון בנסיגה רצינית והמעברים בין הסלע לקרח שבורים ורחבים. הסקציות התלולות מתגלות כטיפוס על קרח שחור ומתפורר – לא סבבה בכלל אני תוהה בשקט עם עצמי תוך כדי טיפוס. רמי ואני חרישים ומפוקסים לאורך כל הלילה. לקראת 9 בבוקר אנחנו מגיעים אל הפסגה המרכזית – נקודת ווקר.
הרוח על הפסגה מעט אלכסונית לזווית המדרון אבל העוצמה מושלמת. אני מניף את הכנף ותוך שניות מרחף בגובה 4200 מ’. בעוד אני באוויר, הרוח משנה כיוון. רמי, שעדיין מתארגן עם המצנח, מתעכב עם ההמראה שהופכת למאתגרת יותר. “אתה חייב להמריא” אני חושב לעצמי. “החבל ארוז איתי באוויר… אם אתה לא מצליח להמריא אין לך סיכוי לרדת את המסלול ברגל…” חולפות כמה דקות נוספות (ומלחיצות) וגם הוא יוצא לאוויר.
שנינו נוחתים מאושרים אך לא מבזבזים דקה – היום נראה טוב במיוחד לרחיפה ואני מתכוון לנצל את זה. אני מחליף בזריזות ציוד למצנח לטיסות ארוכות וממריא משאמוני לכיוון צרמט. התנאים טובים אך לצערי גובה התרמיקות אינו מספיק גבוה לטיסה ישירה לצרמט ואני נאלץ לקחת את הדרך הארוכה יותר דרך עמק הרון. אני נוחת במרכז צרמט אחרי 5 וחצי שעות טיסה, סחוט אחרי 18 שעות רצופות של טיפוס ורחיפה. אני מסיים את היום עם וואטסאפ לרמי: “נחתתי בצרמט. ניפגש מחר ב 10. הלכתי לישון”.
8 ביולי – מעוך מדי לפוש למטרהורן
התוכנית המקורית הייתה לטפס על המטרהורן בפוש אחד מצרמט – כ 12 שעות עד הפסגה ואז 20 דקות רחיפה מטה. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד: בבוקר של ה 8 ביולי היה ברור לי שאני מעוך מדי לפוש לפסגה כל הדרך מצרמט. הייתי מיובש ממחסור בנוזלים מאתמול ותשוש מת. “פאק-איט –אני לא במרוץ, נעשה היום טיול לבקתה ונטפס מחר”, מה שדרש ‘רק’ 1700 מטר ורטיקלים של עליה.
9 ביולי – סתם אלפיניסטים עם ציוד רחיפה
הטיפוס עצמו לפסגת המטרהורן דרך מסלול ההורנלי עובר די חלק ומהיר. המסלול, שברובו מורכב מסלע יבש, במצב טוב מאוד, ואנו מטפסים אותו במהירות למרות משקל ציוד הרחיפה שאיתנו. הנוף הפנורמי דרך צוורון ההורנלי התלול מפוצץ את החושים אבל בראשי מקננת רק המחשבה על ההמראה מהפסגה. הפסגה של המטרהורן אינה ידידותית להמראות, בלשון המעטה. עובדה לכך היא שעד כה, בהר כל כך מפורסם, הצליח להמריא רק מטפס אחד.
לאחר 6 שעות טיפוס אנו מגיעים לפסגה, שפיץ קרח עם בקושי מקום לפרוס עליו רבע מגודל הכנף. “לעזאזל” אני מסנן – הרוח נושבת בכיוון ההפוך לכיוון ההמראה היחידי שאפשרי על הפסגה. אנו ממתינים עוד חצי שעה בתקווה שהרוח תשנה כיוון – אבל כלום. היום חם ורמי, בצדק, להוט לרדת לפני שהקרח מתרכך. לבסוף אני מוותר ואנו יורדים למטה ברגל, כמו אלפיניסטים רגילים + 4 קילו של ציוד רחיפה מיותר.
10 ביולי – מכונת כביסה באוויר
התעוררתי בצרמט בבוקר מרגיש רענן חזק. המשימה להיום: לדחוף כ 100 ק”מ לגרידלוולד – הכפר ממנו מתחיל הטיפוס לאייגר. כל מטר שאצליח להתקדם באוויר הוא פחות מטר שאצטרך לעשות עם הרגליים. תחזית הרוח להיום רחוקה מלהיות אידיאלית לרחיפה: עמק המטרהורן צפוי להיות יחסית רגוע אבל ההתחברות לעמק הרון באזור ויספ צפוי להיות עם רוחות של 40 קמ”ש. רוקנרול.
מצרמט אני עושה הייק לפסגת הרוטהורן – הר שבימים רגילים הוא חלק מאתר הסקי של צרמט. היום, הוא יהיה נקודת ההמראה שלי. כבר בדקות הראשונות שלאחר ההמראה הבנתי שזאת הולכת להיות טיסה קשוחה: האוויר אלים עם תרמיקות חזקות ומשבי קיצון. לאחר כ 30 ק”מ טיסה אני נכנס לעמק הרון – שם מתחיל הרודיאו האמיתי. באזור הזה האוויר מרגיש לי כמו במכונת כביסה. למען האמת, בכל יום אחר לא הייתי טורח לעלות לאוויר בתנאים הללו, אבל היום הוא לא יום רגיל. לאחר שעתיים של מלחמת הישרדות מול רוחות של 45 קמ”ש מעל אזור לוייקרבאד אני מחליט לוותר – האוויר פשוט מסוכן מדי.
בעודי תר אחר נקודת נחיתה במרכז העמק אני נתקל לפתע באכבר תרמיקה עם עילוי של 7 מטר לשניה ששולחת אותי תוך דקות אחדות אל מעל 3000 מטר. בום – הקערה המתהפכת… עם הגובה הזה אני יכול לדלג מעל הפאס המרכזי שמפריד כרגע ביני לבין צידה הצפוני של שדרת האלפים. המכשול המרכזי בדרך לגרידלוולד נפתח. לאחר שעתיים נוספות של טיסה אני נוחת בכפרון שוויצרי ישנוני, כ 10 ק”מ הרחק מגרידלוולד. אני נשכב בשדה ומביט על טרק הטיסה: 91 ק”מ, אחת ההקשות שעשיתי בחיי.
11-12 ביולי – טיול, מקלחת וסערה
אני מתעורר תשוש במלונית שוויצרית מקומית ומביט בתחזית לימים הקרובים. יוסטון, יש לנו בעיה: היום נכנסת סערה שככל הנראה תמשך יומיים. אני מחשב בראשי את שארית המסלול: נותרו 10 ק”מ הליכה עד גרידלוולד ואז יומיים טיפוס על האייגר – הפסגה היותר טכנית משאר הפסגות בפרויקט. אין סיכוי שאני מכסה את כל המקטע הזה תוך 24 שעות לפני שנכנסת הסערה, וגם אין סיכוי שאני מטפס את האייגר בתנאי סערה.
אני צריך להזכיר לעצמי שוב: Chill, זה לא מרוץ. אני מגיע להשלמה שהמשימה להיום תהיה 10 ק”מ טיול למרכז גרידלוולד + מקלחת טובה. ביני לבין עצמי אני מודה לאלוהי מזג האוויר שזימנו לי את הסערה – למען האמת אני די מפורק מארבעת הימים האחרונים בהם טיפסתי 2 פסגות של 4000 מטר וטסתי במצטבר 230 ק”מ. הכשירות שלי כרגע לתקוף את האייגר לא מדהימה. היום עובר בהתפנפנות במלונית בגרידלוולד. אני עסוק בעיקר בלאכול, לישון לזפזפ בנטפליקס כשבחוץ רעמים וברקים.
לתוכן טיולים ואאוטדור מעולה הצטרפו לקב’ הווצאפ השקטה של אאוטפאנל:
13 ביולי – הדילמה
אני נפגש מוקדם בבוקר עם רמי שהחנה את הואן כמו צרפתי טוב מול שלט ענקי של ‘אין חניה’ במרכז גרידלוולד. “מה עשית ביומיים האחרונים?” אני שואל. “רצתי כמה מסלולים פה באזור”. בנזונה קשוח אני חושב לעצמי. אני ביומיים האחרונים רק עסוק בלהתאושש והנבלה הזה ממשיך להתאמן…
אנו עומדים בפני דילמה: אמנם הסערה שככה אבל בפסגת האייגר עדיין נושבות רוחות של 40 קמ”ש. אם נתחיל לטפס היום – אין לנו סיכוי להמריא מחר מהפסגה. לעומת זאת, גם אם נמתין כמה ימים, נראה שהתחזית רק הולכת ומחריפה. אנו מחליטים לנצל את החלון הקיים, גם אם לא נמריא מהפסגה. תוך חצי שעה של סידור ציוד במגרש חניה, אנו מתחילים את העליה דרך מסלול המיטללגי, נטולים ציוד רחיפה.
14 ביולי – מפולת ופינאלה
עד כה, למרות כמה אתגרים, הפרויקט סה”כ תקתק ללא אירועים רציניים. על פסגת האייגר אנו זוכים לקבל תזכורת שישנם דברים שאין לנו שליטה עליהם וגם אי אפשר להתכונן אליהם. ביום הפסגה, בעודנו חוצים מדרון חצץ וסלעים חופשיים, זוג מטפסים שנמצא כ 30 מטר מעלינו, משחררים בטעות מספר אבנים קטנות, שמשחררות מספר סלעים, שמשחררים את חצי מדרון ההר שמעלינו. תוך שניות אנו מצויים תחת מטר של סלעים ששורקים במהירות סביבנו. אנו מנסים לרוץ לאורך המדרון אבל הסלעים מדרדרים לכל כיוון אליו אנו פונים. אנו מתחמקים במרחק סנטימטרים מסלעים בגודל פיאט פונטו שעפים אלינו. מחזה די מטורף שמלווה בתחושת חוסר אונים מוחלטת. במקרה של פגיעת אבן קטנה במהירות של 50 קמ”ש, הפגיעה לא רק תרסק את העצם אלא גם תעיף את שנינו (שמחוברים עם חבל) לתהום הפעורה מטה. כל האירוע שאורך כדקה עם עשרות סלעים, מסתיים במזל עם דימום שטחי בלבד מפגיעת אבן מינורית בקרסול של רמי. רמי ואני הסתכלנו אחד על השני ללא מילים. די ברור לנו שהתחמקנו ממשהו שהיה יכול להסתיים עם פינוי גופות. אין לנו שום כוונה לחכות על המדרון הזה למטר הסלעים הבא ואנו מתקדמים במהירות אל סקציית הטיפוס הבאה.
הרכס המזרחי העליון של האייגר, המיטללגי, הוא אחד מהרכסים היפיפיים ביותר באלפים ואחד האלגנטים ביותר שטיפסתי. אנו מטפסים עליו ללא אירועים נוספים וללא תחושת דחיפות, נהנים מאיכות הסלע המעולה. קצת אחרי 9 בבוקר אנו עומדים לבסוף על פסגת האייגר.
תם הפרויקט. לפתע נוחתת עלי ההכרה… הגעתי לפה אחרי מסע של שבוע משאמוני, בעזרת מצנח וזוג רגליים. וטיפסתי בדרך על שלושה הרים שחלמתי עליהם לפני כ 20 שנה כילד בנתניה… באותו רגע הרגשתי שהצלחתי לשפוך לפרויקט אחד את כל מה שאני יודע על הרים. רמי הסתובב אלי עם חיוך מנצח וחיבוק מטפסים חם: “נרשמה היסטוריה קטנה היום”. “לא יכולתי בלעדיך” עניתי עם דמעות.
מאת: אליה זמור
שתפו את זה! פה בכפתורים למטה:
