אכזיב אחרי המלחמה? אני יוצאת לחקור על שני גלגלים

אכזיב לראש הנקרה – מרצועות החוף היותר יפות בישראל. האם היא נשארה כך גם היום אחרי המלחמה בצפון? האם החוף השתנה כשהאיזור היה סגור? אפרת בן חמו יצאה לחקור ולצלם על שני גלגלים. 

ביום רביעי 4.12.24, בהתאם להנחיות פיקוד העורף, הודיעו ברשות הטבע והגנים שהם פותחים בפעימה ראשונה חלק מהגנים ושמורות הטבע שנסגרו בתחילת המלחמה בצפון הארץ. הגן הלאומי אכזיב בין אלו שנפתחו. בבוקר יום למחרת כבר קפצתי על האופניים בהתרגשות לבדוק מה המצב בשטח בין נהריה לראש הנקרה. 

אלפים הצטרפו – אל תשארו מאחור, הכניסו מייל פה:

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

המסלול 

רכיבת גישוש ראשונה לאכזיב על אופניים. מה בתוכנית? רכיבה מישורית של כ- 21 ק"מ מנהריה, דרך אכזיב עד ראש הנקרה וחזרה. 

המסלול: רכיבה מטיילת נהריה, דרך אכזיב לראש הנקרה. תיכנון ושימוש באפליקציית MAPY.CZ

המסלול מתחיל במפגש בין שדרות הגעתון עם הטיילת על חוף הים בנהריה. מסביב בתי קפה ומסעדות שנפתחות לאט לאט בימים האחרונים לאחר שהיו סגורים לחלוטין. תיירים ומטיילים עדיין לא הגיעו לכאן, ויש עוד כברת דרך ארוכה כדי להחזיר את טיילת נהריה לפעילות מלאה. חורף עכשיו, והנוף כאן יפה יותר עם הצבעים העזים של הזריחה. השעה מוקדמת ועדיין חושך בחוץ. אני עולה על האופניים ומתחילה לרכוב צפונה על שביל אופניים ייעודי. 

וואו, כמה התגעגעתי! 

נהריה השקיעה לא מעט בהתאמת הטיילת לפעילות ספורטיבית. הוגדרו אזורים שיש בהם מתקני כושר, פארק נינג'ה, פארק לכלבים, מסלול להולכי רגל, ומסלול צמוד חלק וזורם לרוכבי אופניים. שני נתיבים – מושלם. שביל האופניים מתפתל כמו נחש. בין המסלול לרוכבי האופניים להולכי רגל, מורמות להן סככות צל צבעוניות, כמו פטריות, אפשר תמיד לעצור ולהתבונן בנוף הים. מיד אחרי פארק גיל לכל גיל המציין את סיום שביל הטיילת, מתחיל אזור החוף הצפוני של נהריה הגובל בסופו בלגונות הכחולות של אכזיב.

סככות צל צבעוניות, לי הן מזכירות פטריות אחרי הגשם

איי הצפון של נהריה

זהו האזור הפתוח והפרוע יותר, עם רכיבה/ריצה על כביש/חול וחצץ. הכביש נבקע במקומות מסוימים עם הזמן, והרוחות מעיפות את החול מזרחה על הכביש. המקום בהחלט לא מתוחזק, אבל עדיין זו אותה חווית רכיבת שטח שהיתה כאן בעבר. 

מרחוק אני מזהה ליד הים חפץ אדום, ואני מתקרבת אליו. דוחפת את האופניים על החול הרך ונעצרת ליד כיסא אדום. מישהו דאג להביא לפה כיסא אדום, הדליק מדורה לידו, התיישב והביט צפונה. גם אני נעמדת מאחורי הכיסא ומביטה. מבחינה בים באי שגביון, או בשמו השני – אי האהבה.

זה האי היחיד באזור שעליו מותר לעלות עליו. בסוף שנות השמונים בנו עליו בית קפה עם המוני מבקרים שבאו לחוות את החוויה השונה. הבחירה היתה בין – להפליג לאי או לשחות אליו. הסיפורים על המקום מספרים שאם היה חסר סוכר בבית הקפה, היה לוקח שעה להביא. מה קרה למקום אתם שואלים? סופה אחת חתמה את גורלו. אם זה לא היה קורה, המלחמה היתה משביתה אותו, כמו את רוב בעלי העסקים בצפון. אלו האחרונים ספגו לא מעט בתקופת המלחמה והתאוששות לא פשוטה.

חופי אכזיב מוגדרים כשמורת ים. לכן, הלינה והשהייה בלילה בשטחי השמורה אסורות. אבל נהריה הכריזה על החוף הצפוני שלה כחוף המותאם לקמפינג. רוב המטיילים בעבר היו מקימים אוהלים על החוף הצפוני ובאזור המתחם המוגדר של הקרוואנים. משם הם היו צועדים או נוסעים לביקור בשמורת אכזיב או בלגונה הכחולה הצמודה. כיום החוף הצפוני ריק מאוהלים וגם מאנשים. רק הכיסא האדום נשאר לעדות שהיו כאן מתישהו בעבר.

סיפור הכיסא האדום- עוד יסופרו עליו מעשיות

העין הכחולה

הלגונה הכחולה נמצאת בחלקו הדרומי של רצועת אכזיב, שנמצא בין חוף הבננה ביץ' לנהריה. חלק מהמבקרים מכנים את המקום "העין הכחולה", כיוון שבמבט על אפשר לראות את הבריכה הרדודה שכלואה בין החוף למפרץ האבנים בצורת עין. רבבות ילדים המשכשכים בתוך הלגונה היו כאן בעבר, נהנים מהבריכה ללא הגלים ומחול הים הנעים למשחק. שילוב מנצח מבחינתם. 

הלגונה הכחולה או העין הכחולה

ממש על הלגונה היה מועדון שייט פעיל שהיה מרכז תיירות וספורט ימי. הלגונה הייתה מלאה בפעילות ספורטיבית ענפה. החל משיט בסירות, צלילות ליד האיים, שיט בקיאקים, שנירקול ועד צלילה חופשית. היום כמעט ואין כאן פעילות. אני צועדת מטה לבריכה ונהנית מאיוושת המים של הלגונה הכחולה ומהמפרץ הדרומי הקטן והיפה לידו.

אני מתקדמת לצד הצפוני של הלגונה הכחולה. מורידה נעליים וגרביים, ונכנסת למים הרדודים. המים קרים, אבל מה לא עושים בשביל תמונה מול הזריחה מהמזרח. השמש מלטפת את המים בחום, ואני מכניסה אותה ואת פארק אכזיב לפריים. בדרך חזרה לכביש, זוג מבוגרים נכנסים לשחייה דרך המפרץ הדרומי. שום דבר לא עוצר אותם – לא המלחמה, לא הגיל ולא הזמן.

שחיית בוקר מוקדמת

מסילת הרכבת הישנה

חזרה על האופניים. אני עומדת על האופניים בירידה הכיפית על הכביש הצמוד לגדר חוף בננה ביץ'. אני לבד, כך שאני מרשה לעצמי לשחרר צעקת שחרור ולחייך כל הדרך בירידה. בדרך מטה אני מבחינה שחוף בננה ביץ' נראה אחרת. הגדרות הורדו, הציליות קרועות. המקום נראה נטוש ושומם. בכניסה לחוף יושבת חיילת ושומרת. אני שואלת אם אפשר להיכנס לזרוק מבט, והחיילת עונה שאין כניסה לאזרחים "זהו שטח צבאי סגור". אני מהנהנת בראש, זורקת חיוך ומאחלת לה המשך משמרת שקטה.

חזרה לרכיבה. פנייה שמאלה לשביל כורכר הצמוד לפסי הרכבת הישנה. הצמחיה שגדלה כאן מסתירה את פסי הרכבת. בשלב מסוים, פסי הרכבת נגלים בשיא תפארתם. מה עושים כאן פסי רכבת אתם שואלים? בעבר פסי הרכבת שימשו את הצבא הבריטי וחיברו בין חיפה לביירות וטריפולי בתקופת שלטון המנדט הבריטי. איפה יכולנו להיות היום אם לבנון היתה מדינה שוחרת שלום? האם מסילת הרכבת הזו עדיין היתה פעילה? אני ממשיכה לדווש בשתיקה ומגיעה לחניון גן לאומי אכזיב.

נחל כזיב וים אל ים

כמה מכוניות חונות בחניית אכזיב. קבוצת רצים מותחת שרירים לפני תחילת הריצה או אחרי סיום ריצה. בחניון הזה היו לא מעט קבוצות ריצה שנפגשות כאן ומתחילות לרוץ. שולחנות מזון ושתיה היו פתוחים לרצים בסיום. השלט של מדינת אכזיב עדיין כאן, מורם וגאה.

מכאן, הכביש הצר שהיה משובש תמיד, נהפך למשובש עוד יותר במפגש עם נחל כזיב. מכאן הנחל מתחבר לים התיכון. מסביב הרבה גזעי עצים, ענפים פזורים וחלקי פלסטיק שהנחל סחף בדרכו. מערום שאריות. זו גם נקודת התחלת מסע ים אל ים. עוברים מתחת לגשר וצועדים מזרחה עם זרימת הנחל. אזור לינת הלילה ממש מעבר לסיבוב, והוא נראה שומם. בשעות הבוקר המוקדמות האלה הייתי רואה מטיילים מתפללים, שותים קפה ומתארגנים ליציאה. אין כאן אף אוהל, אין כאן אף מטייל שמתחיל את המסע. לא היום, כנראה גם לא מחר. אולי גם לא בתקופה הקרובה.

מפגש הכביש המשובש עם נחל כזיב. מסע ים אל ים עובר ממש מתחת לגשר הזה

דיג אוהב דגים?

הם פה! הדייגים פה, כמו בעבר. כאילו היו פה כל הזמן הזה, לא עזבו מעולם. למרות שרק בימים האחרונים הם חזרו לכאן. עומדים שעות ארוכות, יום ולילה, בכל מיני מקומות אסטרטגיים על סלעים שמבצבצים מן המים. זורקים את החכה לים. מתפללים את תפילת הדיג לדייג מוצלח. אכזיב שופעת בבעלי חיים ימיים – שפע של סוגי דגים, צבי ים המגיעים להטיל ביצים בחוף בצת וכלבי ים. בשנה האחרונה, במלחמה, ביקרה אותנו בנקרות כלבת הים "מאיה". חיילי המילואים שבדקו את מקור הרעש בין הנקרות תיעדו אותה. גם זה קורה פה בזמן מלחמה.

אכזיב שופעת בדגה

הכניסה לחוף אסורה

יש מחסום ליד אנדרטת המעפילים. על המחסום כתוב "הכניסה לחוף אסורה". ואני עומדת בצד ומתלבטת מה לעשות. האם כאן אני מסובבת את האופניים וחוזרת חזרה? ככה לסיים? אישה מבוגרת שרצה נעצרת לידי, מחייכת אלי ומסבירה לי שמכאן חוף אכזיב עדיין מוגדר שטח צבאי. אפשר לעבור, אבל זה באחריותי.

היא מסבירה שחשוב שאני אדע שיכולים להיות נפלים בשטח, חשוב שלא אגע בחפצים זרים שאראה בדרך. אם אזהה חפץ זר, נכון שאדווח למוקד 100. אני מודה לה, היא עוברת את המחסום וממשיכה לרוץ. אני מוצאת בצד שמאל מעבר צר לאופניים, ומשתחלת דרכו. 

הכניסה לחוף אסורה

מספינות אל החוף הם נושאים את עמם עלי שכם

שלט חדש נמצא צמוד לאנדרטת המעפילים. עליו נכתב משפט של נתן אלתרמן: "הן ראית כיצד מספינות אל החוף הם נושאים את עמם עלי שכם". תרשו לי לקחת אתכם שוב אחורה בזמן, לתקופת השלטון הבריטי כאן. אוניית המעפילים "חנה סנש" שהביאה יהודים ששרדו את השואה לארץ מאיטליה, התנגשה בשרטון בדיוק כאן, במקום הזה. נטתה על צידה ונעצרה. המעפילים חולצו ופוזרו באזור בעזרת הפלמ"ח ותושבי הסביבה. את צוות הספינה האיטלקית שלחו בפעולה חשאית חזרה לאיטליה, שם הם טענו שספינתם טבעה. הספינה, אגב, שופצה מאוחר יותר וחזרה לתפקוד מלא.

האנדרטה באכזיב

גם האנדרטה עברה שיפוץ לאחרונה. על האנדרטה נכתב: "ציון הלא תשאלי לשלום מעפילייך". איזה גבורה מדהימה של התושבים והפלמ"ח ובעיקר אחדות ואחווה של כל התושבים, שהרגישו צורך לפעול יחד לטובת הכלל והפרט. כולם התאחדו עבור אותה מטרה – הבאת אחינו ואחותינו לכאן, למדינת ישראל שהוקמה מספר שנים לאחר מכן. אותי זה זרק מיד לתקופתנו- יש לנו עוד הרבה מה ללמוד מההיסטוריה שלנו.

שמורת ים אכזיב

היופי שבאכזיב 

חזרה לרכיבה לתקופה אחרת של ימינו, והמקום נראה בסיס צבאי על מלא. עמדות התגוננות מפוזרות בצידי הכביש מבטון, ושקי חול מסביבם. ציוד צבאי על דיונות החול, ועמדות חיילים. להם אני מרימה את היד ומאותתת לשלום תוך כדי נסיעה. אני מצדיעה לכם. לכל החיילים שמאפשרים לנו להמשיך לקיים את חיינו בביטחון. אני מכניסה את המצלמה לתיק וממעיטה בצילומים.

ריח ניחוחות משגעים של מאפים מתפזר מסביב. ממש מעבר לכביש מספר ארבע נמצאת מאפיית "תושה בייקרי". בזמן הפינוי בצפון היא עברה למתכונת של משלוחים, עכשיו חוזרים למתכונת מלאה. אם הגעתם לכאן, עצרו רגע ליד המאפייה. אם הם פתוחים – הרווחתם חוויה. 

שמורת אכזיב- תמונה מלפני המלחמה

נחל בצת וחוף בצת

בעבר היו כאן קראוונים, שולחנות ומשפחות שבאו להנות מחוף בצת. לא נשאר כאן הרבה. גם הכניסה לחוף לא נראית במיטבה. גדרות הבמבוק שהסתירו את החוף נפלו ואינם עוד. יתדות האוהלים נשארו עומדים עירומים. אבל הדקלים וחלק מקירות האבן שרדו את התקופה. גם השלט "לפני שאמות…" להפתעתי הרבה, החזיק מעמד. אני מתקרבת אליו לראות מה נכתב בו. אחד כתב "לאהוב", שני כתב "לשנות את העולם", שלישי כתב "לחיות בשלום". לכל אלו יש משמעות מיוחדת ואחרת עכשיו.

אני ממשיכה לאחד המפרצונים בחוף בצת. כאן אין חול, ושטחי הסלע בתוך המים מעודדים התיישבות של חסרי חוליות המושכים דגים וטורפים גדולים יותר. דווקא בתקופת המלחמה, הטבע הימי גדל והתפתח טוב יותר, אין לו הפרעה אנושית. מרחוק רואים את שלושת האיים הקטנים היחידים של אכזיב: שחף, תכלת ונחליאלי, שנשארו ללא ציפורים שנבהלו כנראה מרעש הפגזים והתותחים. 

מפרץ באכזיב- החיים חזקים יותר מהכול

זה לא כל כך נעים לראות שטח סגור

מכאן, אני ממשיכה לכיוון הנקודה הצפונית ביותר בקו החוף של ישראל – ראש הנקרה. פנינת הקסם הכי צפונית בישראל. ממשיכה ישר בלי עצירה, אני רוצה להגיע לצלע ההר של ראש הנקרה. לרכס בצבע לבן המרהיב ביופיו ובייחודו באזור. הוא ליווה אותי בזווית העין כל הדרך מנהריה. מתחתיו נמצאות הנקרות הלבנות הגדולות, שנוצרו במלאכת החציבה המתמשכת של המשקעים במהלך אלפי שנים. כל היופי הזה נעצר. לא מיוזמתי. מחסום נוסף עצר אותי. עליו נכתב: "אין מעבר שטח צבאי". זהו, עד כאן. אני עומדת ומביטה צפונה.

"אין מעבר שטח צבאי" עד כאן.

לאן אנחנו ממשיכים מכאן

המקום נראה דומה ובכל זאת שונה. כמובן שנדרש תהליך שיקום ארוך כדי להחזיר את המקום למה שהיה, אבל גם במצב הנוכחי רואים את היופי שלו. ההיסטוריה עדיין כאן, בכל מיני פינות בדרך; ההווה בועט בנו, מטלטל אותנו, משאיר בחוזקה את אותותיו. והעתיד? הוא עדיין לא ידוע. אבל בינתיים, אנחנו כאן, לא הולכים לשום מקום. אתם מוזמנים לבוא, לחוות את המצב ולהחיות את העתיד.

מאת: אפרת בן חמו 

אפרת – נהנית לטייל ולצלם. כותבת כדי לעודד אחרים לצאת ולטייל, להיות סקרנים ולחקור את הטבע סביבנו. מקווה שהתמונות והכתיבה יגרמו לכם להשראה לצאת, לראות ולחוות את היופי הזה בעצמכם.