אחרי שסיימו את הקורס המיוחד להשרדות בתנאים ארקטיים קפואים וקשוחים, יצאו בוגרי הקורס במשלחת למסע בן 8 ימים להקיף את הארדנגרבידה (Hardangervidda)- הרמה ההררית המושלגת הגדולה ביותר באירופה. בתוך כך גם חציית הארדנגרקיולן (Hardangerjøkulen glacier) – אחד הקרחונים הגדולים ביותר בנורבגיה. אלעד בצלאל כתב על הקורס כתבה מקדימה, ובחלק זה על המסע הקיצוני. הדליקו תנורים, יוצאים לדרך:
אאוטפאנל בווצאפ:
למסע יצאנו כל משתתפי הקורס, ולמדנו שזה לא דבר של מה בכך. היו מקרים בהם הודחו תלמידים מיציאה למסע או תוך כדי המסע עצמו, אם לא עמדו בדרישות הקורס. במחזור הקודם המסע הופסק באמצע – מסתבר שמרבית התלמידים בחרו להפסיקו לאור הקשיים הרבים ותנאי מזג אוויר אכזריים במיוחד. המדריכים הם הפוסקים הבלעדיים מי יוצא ומי יודח. שמחתי לגלות שלא הודחתי למרות כישורי הגלישה המאוד מוגבלים שלי, וכך, מקרטע על מגלשי הסקי שלי, מאחורי מזחלת במשקל 50 ק”ג, יצאתי אחרון בטור גולשים אנכי אל תוך המרחב הלבן של הארדנגרבידה.
היום הראשון היה עמוס עליות וירידות של גבעות לא תלולות עם קרח דחוס, שכל נפילה עליו כואבת במיוחד. יחד עם זאת המזחלת התגלתה כגורם מאזן בעת גלישה, ועם הזמן הלכו ופחתו הנפילות שלי. שאבתי עידוד מדיוויד, שנפל יותר ממני, ושכבר לקראת סוף היום הראשון החליט לרדת את מורדות הגבעות כשהוא יושב על המזחלת.
בואו איתנו לכל העולם! הצטרפו לניוזלטר האיכותי של אאוטפאנל:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
לקראת נקודת ההיערכות ללינה של היום הראשון, התרסקתי בצורה אכזרית לתוך ערימת snow powder בירידה תלולה יחסית וארוכה מהרגיל, והמדריכים סימנו לי לרדת ממגלשי הסקי ולהמשיך ברגל לנקודת ההערכות. לקח לי קרוב לרבע שעה לעבור את 400 המטר עד לנקודה, כשבוססתי בשלג עד לגובה הברכיים, תוך שאני מושך את המזחלת אחרי. מותש, הצטרפתי לבן זוגי לאוהל, שהמתין לי קצר רוח להקים את האוהל שלנו. לא היה לי זמן אפילו להסדיר נשימה, וקיללתי בלב את הסיטואציה. הקמנו את אוהל בזריזות ועברנו מיד להבעיר אש במשך שעתיים כדי להפשיר שלג למים, לאכול ארוחת ערב זריזה ולמלא שני בקבוקים במים רותחים לחימום השק”ש. הלכתי לישון תשוש ונרדמתי מיד. ישנתי טוב יחסית, שזה אומר שהתעוררתי מקור רק 3-4 פעמים בלילה.
למחרת קמתי מאושש, אבל עדיין טרוד במחשבות נוגות על סיכויי השרידות שלי במסע לאור הנפילות הרבות שלי. לאחר שעתיים שכללו הפשרת שלג למים, ארוחת בוקר זריזה, עשיית צרכים, מילוי הבקבוקים במים רותחים להמשך המסע, ותדריך בוקר שהעבירו המדריכים, יצאנו שוב לדרך. לפני שיצאנו, ארי – המדריך הראשי בקורס, בדק את נעלי הסקי השכורות שלי, ואת מגלשי הסקי. לאחר בדיקה מדוקדקת הוא ציין שמצא כשל ב-Bindings – שמחברים את נעלי הסקי למגלשיים, חור רחב שגורם לאובדן שליטה על המגלשיים, ולמעשה ניצבות בפני שתי ברירות: להמשיך במסע תוך המשך נפילות, שסביר להניח שילכו ויתרבו, או לוותר ולפרוש.
בחרתי להמשיך, והתעודדתי מהידיעה שהנפילות שלי לא נגרמו רק בגלל שהייתי כל כך גרוע בגלישה, אלא גם, ואולי בעיקר- בגלל כשל בציוד. שאבתי עידוד גם מהחברים והחברות למסע, שאמרו שהם תפוסים ודואבים מהמאמץ של היום הראשון. אני דווקא הרגשתי מעולה מבחינה פיזית. למרות כפל מאמץ בגלל ריבוי הנפילות, והביסוס בשלג עמוק לקראת סוף יום האתמול, האימונים הקשים שעברתי לפני הקורס הוכיחו את עצמם. וכך יצאנו אל עוד 10 שעות הליכה, אל נקודת ההיערכות הבאה.
היום השני היה נוח יותר, חצינו מישורים גדולים של שלג, כמעט ללא עליות או ירידות, וכמעט לא נפלתי. את המקטע האחרון של היום הובלתי אני ובחרתי נקודת הערכות לינה למרגלות הר עם צללית מאיימת. כולם למעט המדריכים חשבו שנקודת ההיערכות מעולה, כיוון שהיינו על חלק שטוח במיוחד, ויכולנו לישון בלי לתפוס זווית. בלילה למדנו למה המדריכים היו מעט מהוססים. מסתבר שישנו על אגם קפוא, ובנורבגיה לינה דווקא במקום גבוה יותר פירושה טמפרטורות משמעותית גבוהות יותר. הלינה נמוך גרמה לכך שהיה זה אחד הלילות הקרים ביותר, עם טמפרטורות שנשקו ל-35- מעלות לפנות בוקר.
את היום השלישי התחלנו בטיפוס על ההר הסמוך, בשעה הראשונה ללא תחושה ברגליים. הנעליים שלנו קפאו בלילה, ולכן אף על פי שהרגליים שלנו נשארו מחוממות בתוך השק”ש, מיד עם נעילת הנעליים הן קפאו, והפשירו רק לאחר מאמץ הטיפוס על ההר, כשמאחורינו נגררת מזחלת במשקל 50 ק”ג.
באותו יום גלשנו למרחק של 30 ק”מ, כשסדר היום נשמר קבוע: על כל שעת הליכה עצרנו ל-10 דק’, שבהם התאפשר לנו לבחור בין עשיית צרכים לבין אכילה זריזה משקית החטיפים – שכללה גושים של חמאה גולמית, גבינה קפואה, שוקולד, אגוזים למיניהם ושאר מזונות עתירי קלוריות. בגלל הקור העז הגוף מאבד במשלחת כזו בין 7,000 ל-12,000 קלוריות ביום, תלוי במידת הקור, בניסיון לחמם את עצמו. לכן בכל הזדמנות ניסינו לדחוף עוד קצת אוכל.
בצהרי היום עוצרים לחצי שעה-שעה לארוחת צהריים. בעצירת הצהריים אנו מקימים אוהל או שניים, ובזמן שמפשירים שלג להכנת מנה חמה כזו או אחרת, שאר החבר’ה פורשים את השק”שים לייבוש בקרני השמש משלג מפשיר שנתקע בשק”ש והפך לכתם רטוב עליו. לאחר מכן כולנו מתכנסים באחד משני האוהלים לאכול בזריזות ולשוחח קצת לפני שמקפלים אוהלים וערכות שינה ומעמיסים הכל על המזחלות.
שאר הימים חלפו ללא אירועים מיוחדים, והיו דומים מאוד אחד לשני. חווינו whiteout, ניווטנו בלבן מוחלט, סופה קצרה שימשה כתרגול לבניית קיר מחסה משלג לפני האוהל, שישבור את רוחות הסופה. החבר’ה בקורס התגלו כחזקים במיוחד, ולכן מדריכי הקורס החליטו להאריך לנו את המסלול, ולמרות זאת, עם סיומו למדנו שגלשנו מהר מאוד, אפילו במהירות שיא, וזו בהחלט היתה הפתעה.
ברמה האישית מצב הרוח היה מרומם. לקראת כל ירידה במדרון חיכיתי שאהיה האחרון כדי שלא אתנגש במישהו או כדי שלא אתקע על המדרון במידה ואפול, ואז ירדתי לבד, כשכל החבר’ה מעודדים אותי בכל פעם שהשלמתי ירידה. בעליות למדתי לחכות שהחבר’ה יתרחקו מעט, שמתי את אוזניות הג’ברה שלי עם מוזיקה מקפיצה, ובעבודה מאומצת הגעתי לראש העליה, פעמים רבות לפני כולם. זו היתה גם הנאה וגם הדרך שלי לסמן לכולם שלמרות כל הנפילות, עדיין נשאר לי הרבה כוח להמשיך. לקראת סיום המסלול, אפילו שהיתה לי תקלה בציוד שמנעה ממני להישאר הרבה זמן על המגלשיים, למדתי להנות מהירידות עם מזחלת שסמוכה לרגלי.
ביום השמיני הגענו בשעות הבוקר חזרה ל-Finse, כשבאזור המלון המתין הצוות המסייע של הקורס עם בקבוקי שמפניה לחגוג את הסיום המוצלח שלו. בהמשך היום התכנסנו לתחקיר סיום על מנת ללמוד ולשפר את תכני הקורס ואת המסלול עצמו, וחזרנו לאוסלו.
למחרת התכנסנו באוסלו במסעדה לארוחת ערב של סיום המשלחת כאקורד סיום, אך גם נקודת התחלה חדשה של כמעט כל אחד ואחת ממשתתפי המשלחת. בשנתיים שעברו מאז, כמעט כל המשתתפים צברו הישגים שונים בתחום משלחות הקוטב:
ליב הנורבגית ורולנד הבריטי שעובדים יחדיו בחברת שילוח בינ”ל, השלימו יחד מסע רגלי בן מספר שבועות לקוטב הדרומי (מסע כזה נקרא Last Degree Pole Expedition, והוא למעשה המקטע האחרון של מסע לקוטב הדרומי, בד”כ באזור 120 ק”מ מרחק במשלחת שארגנו מטעם העבודה;
קירסטן ניסתה לעשות מסע דומה לקוטב הדרומי עם חברה המתמחה בתחום, אך נאלצה להזעיק חילוץ בגלל התקדמות איטית מדי של חברים אחרים במשלחת;
לוסי הבריטית התקבלה מבין אלפי מועמדים לנהל במשך חצי שנה תחנת מחקר ותצפית על פינגווינים קיסריים באי סמוך לאנטארקטיקה;
יונגמי הקוריאנית – מצטיינת הקורס, היתה לאשה האסייתית הראשונה שעושה מסע מלא לבד – לקוטב הדרומי הגיאוגרפי- ללא סיוע וללא תמיכה, במשך קצת למעלה מחודשיים, והוסיפה בכך שיא נוסף לרשימת השיאים הרבים שכבר יש לה;
אליסה האמריקאית – אולי האדם הרציני ביותר בקורס – ערכה מסע בן 400 ק”מ במעבר הצפון-מערבי שמחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט – שחזור מסע דומה של מגלה הארצות הנורבגי רואלד אמונדסון בדרכו להיות האדם הראשון שחוצה את המעבר הימי דרך הארכיפלג הארקטי הקנדי. שנה אח”כ, בסתיו 2023 אליסה חצתה את גרינלנד ברגל במסע בן 700 ק”מ;
דייויד, האולטרה מרתוניסט הבריטי סיפר לנו שהוא פורש מהתחום. המסע הזה היה יותר מדי עבורו;
ריצ’רד האירי, בן זוגי לאוהל, מתכנן לחצות ברגל את סבאלברד – אי הדובים;
ואילו אני לקחתי את זמן לפרויקט משפחתי: טיול בת-בר מצווה שנדחה יותר מדי פעמים בעקבות הקורונה: ובקיץ 2023 השלמתי עם בני בן ה-16 ובתי בת ה-13 את אחד הטרקים התובעניים באירופה – מסלול ה-Haute route מ-chamonix בצרפת ל-Zermatt בשוויץ, דרך 7 מעברי הרים (מתוך 10 מקובלים במסלול), לאורך 170 ק”מ בתוואי הררי ותלול, אבל על כך ארחיב בכתבה הבאה.
כתב וצילם: אלעד בצלאל
מנכ”ל משותף של חברת N-Limit, להכשרה, ייעוץ ובניית מערכי מכירות מורכבות. אבל זה רק סיפור הכיסוי: אלעד חובב מסעות אתגר וסיבולת באזורי קיצון בעולם, בעיקר קפואים, ומנסה כמיטב יכולתו לגרור את אשתו וילדיו להרפתקאות שיתחרטו עליהן בהמשך. לפעמים הוא גם מצליח.
