נראה כי מגמה חדשה מחליפה בימים אלה את היציאה לשבילים. המוני אנשים פוקדים את השטחים הפתוחים, רובם לא במטרה לטייל. במקום שבילי המדבר ונחלי הצפון, נצפים כעת נחילי אנשים נעים בשבתות דרומה לבית קמה, אל שטחי החקלאות של עוטף עזה. שיירות שיירות של מתנדבים מסתערות על חקלאי הדרום, בסופי השבוע וגם בימי חול.
בשבוע הראשון של נובמבר, פקד שיטפון מפתיע את מדבר יהודה בעקבות גשמים ראשונים. בימים כתיקונם היתה קהילת המטיילים עוסקת בדבקות ברדיפה, מעקב וזיהוי הגבים שהתמלאו. לאחר ה-7.10 נדמה שהזרימה במדבר כבר לא מעניינת אף אחד וכך עבר לו האירוע החורפי הראשון במדינתנו מוכת היגון, בשקט מופתי ואפילו דממה.
הפכנו עם של חקלאים, קוטפים כרוב, זיתים ורימונים. מפרקים שדות של עגבניות, קישואים ופרחים. המלחמה הבריחה את העובדים התאילנדים, אז במקום להעמיס תרמיל לטיול של שבת, אנחנו עדיין מצטיידים באותו כריך, בקבוק מים ובגדי טיולים. במקום שבילים אנו יוצאים לערוגות, למטעים ולכל העולמות שבעצם כבר מזמן לא פגשנו ממקום שיבתנו על הכיסא במשרד.
הצטרפו אלינו לקב’ הווצאפ השקטה של אאוטפאנל:
איך זה עובד?
בתחילה, כמו כל החמ”לים המתפקדים, נכנסו “אחים לנשק” לתמונה. החמ”ל המרכזי בבית קמה הפך למרכז ניתוב עובדים לחקלאות תחת השם “אחים למשק”. מתנדבים התבקשו להתייצב בחמ”ל בבית קמה ושם התארגנו רשימות החקלאים הזקוקים לעזרה. העם התגייס להציל את החקלאות הישראלית. בחמ”ל יכולת לבחור עבודה קלה או קשה ומשם להשתבץ לעבודה במשק מתאים.
אט אט קיבלה התנועה מימדים שהלכו וגדלו. בפועל, הפגיעה בחקלאים לא קרתה רק בעוטף עזה. עיקר המכה היה כמובן שם – בקירבה לאש, בפגיעה הישירה, בהרס הישובים. מעבר לכך, העובדים התאילנדים שחלקם נרצח ונחטף, קיבלו עידוד מאסיבי ממדינתם לחזור הביתה, כולל מטוסים שנישלחו להחזיר אותם. פועלים פלשתינאים גם מהגדה המערבית, לא יכולים כעת להיכנס לשטחי ישראל עקב הרגישות הביטחונית. כך נפגעו ענפי חקלאות שונים שנשענו מסורתית על סוגים שונים של עובדים שאינם ישראלים ושלל יבולים שעמדו לפני קטיף ניכנסו למצב סכנה.
חוויות מהשטח
בשבועות האחרונים יצא לי כמעט מדי שבוע להצטרף לגל החקלאי, להפשיל שרוולים. את ההליכה או הריצה בשטח, בשבילים, החלפתי בלהתכופף, להרים, לגזום ובעיקר להזיע לא מעט. בחרתי להקדיש את זמני ליישובי העוטף. להרגיש את אזור המלחמה קצת יותר קרוב.
לבושתי, בתור אחד שמתגאה בהיכרות עמוקה עם הארץ, גיליתי כי בחבל ארץ זה יש ישובים שמעולם לא שמעתי עליהם – פטיש, ישע, אוהד, שדה ניצן – אלה רק בודדים מהם. גיליתי אנשים שאוהבים ממש את ביתם, ואינם מתכוונים ללכת משם. לא בתקופה שההשכמות היומיות שלהם כללו אזעקות רקטות עם הזריחה וגם לא כעת אחרי המכה הנוראה. באזורים האלה מגדלים 80% מהפירות והירקות של ישראל והאנשים שם אוהבים לעשות חקלאות גם אם מדובר בספינה השטה בין סערות עצומות.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
פגשתי אותם מקרוב, כל משפחה והסיפורים שלה. כל משפחה והנחישות שלה להציל גידולים שהשקיעו בהם את מיטב כספם ואת ימיהם. אני לא יודע אם זאת התשוקה שלהם, אבל זה מה שהם קמים אליו יום יום וזה מה שהם יודעים לעשות טוב. הם לא מתביישים לבקש עזרה והאנשים באים לתת, בלי לבקש כלום.
חוויות מהאנשים
כמו בטרקים בהם יש חוויה נופית גדולה אבל לא פחות ממנה גם חוויה אנושית, כך גם בחקלאות בעוטף. החוויה הנופית מתחלפת באתגר העבודה הפיזית אבל העיקר הוא המפגש האנושי. שמעתי סיפורים קשים על השבת השחורה אבל מתוך החשיכה מגיע גם אור גדול – עבדתי כתף אל כתף עם יצחק, חסיד ברסלב מאופקים שיחד עם שוקי מבית נחמיה הפליאו בקולם בניגונים ומזמורים יהודיים. הכרתי גם את איזבלה, צעירה גרמניה בת 29, נוצריה, שטיילה בארץ באוגוסט והתאהבה במקום. המלחמה הקפיצה אותה לפה שוב, מתוך רצון לעזור ולהצטרף לרוח ההתנדבות.
למדתי למסוק זיתים, הבנתי איך קוטפים רימונים, אותם אני אוכל מדי בוקר בעונה כבר שנים. קטפתי פרחים שביום אחד נגזמים בחממות, ממויינים ומגיעים ארוזים בזרים נאים לחדרי קירור. בטח לא הייתי העובד הכי יעיל. עובד תאילנדי נותן כנראה יותר תפוקה ומצטלם הרבה פחות. אבל אף אחד לא בא בטענות או תלונות. עובדים בשקט, או לצלילי מוסיקה ישראלית, נותנים מה שאפשר והחקלאים, תמיד לצידנו, נמצאים בכל מקום, ויכולים להמשיך את עבודתם.
זו לא תמונה אידילית. במרחק של קילומטרים ספורים מעזה, הבומים, רעשי ההפצצות והארטילריה מלווים את היום בצורה שוטפת במעין מוסיקת רקע. בשדות ובחממות אין אמצעי מיגון וגם האזעקות לא נשמעות. הטלפון עם אפליקציית פיקוד העורף הוא אמצעי ההתראה היחיד והתגובה היא השתטחות אלגנטית ואולי לא הכי אפקטיבית על האדמה. בסוף, מקווים שלא יפול קרוב אלינו. ובזמן שאנחנו שכובים וממתינים, החקלאי על הטרקטור ממשיך להעמיס דולבים מלאים בפרי. נראה ששום דבר לא מסוגל לעצור אותו.
יום עבודה חקלאי הוא יום מלא בהתרגשות מכל מה שתפגשו בשדות אבל במיוחד מהקשר לבעלי המשקים, לתודה הפשוטה שלהם שמתבטאת בעיקר במילים חמות או חיבוק, לפעמים בארוחה פשוטה בזמן הפסקת הצהריים ולבסוף פירות, ירקות או פרחים שקטפתם במו ידיכם ואפשר לקחת הביתה.
רוצים גם? 5 טיפים שכדאי לדעת
אם עוד לא יצאתם לשטח והכתבה הזאת עושה לכם חשק להחזיק מזמרה, או לחבוט בענף זית הנה כמה טיפים חשובים –
- כדאי במיוחד לדבר ישירות עם חקלאים ולתאם איתם הגעה. יש המון יוזמות בכל הארץ והן שוטפות את הרשתות החברתיות. קבוצות פייסבוק וואצאפ כמו למשל ״צו 8 לחקלאות״ מכילות המון מידע עם מספרי טלפון דרכם אפשר להגיע ישירות לחקלאים.
- עדיף לא להביא ילדים מתחת לגיל 14 – קודם כל אין ביטוח (ביטוח מתנדבים דורש רישום מוקדם דרך החקלאי, ניתן על ידי ביטוח לאומי והוא רק מעל 14). מעבר לזה מדובר באמת בתפוקה נמוכה ולפעמים גם נזקים שעלולים להיגרם. זה אמנם מאד ערכי אולם מדובר בצורך ממשי בעבודה אפקטיבית בשטח ולא פעילות פנאי עם ילדים.
- אף אחד לא מכריח אתכם למספר שעות מסויים – בכל זאת מדובר בהתנדבות וכל התגייסות מוערכת. יחד עם זאת, קחו בחשבון מינימום של 4 שעות עבודה, אחרת מדובר בבזבוז זמן של החקלאי ובאופן כללי תהליך מאד לא יעיל.
- איפה הכי צריך עזרה? יש אמנם אפשרויות בכל רחבי הארץ, אבל בסופו של דבר בעוטף עזה ובנגב יש חוסר אמיתי בכח אדם
- אל תבריזו – לחקלאים יש יכולת לקבל קבוצות מתנדבים בכמות מסוימת. אם נרשמתם ואתם לא באים, לא יהיה בהכרח מישהו במקומכם וייווצר חוסר. אם אתם לא יכולים להגיע למרות שהתכוונתם, המינימום זה להודיע שלא תגיעו, על מנת שיוכלו לנסות ולמלא את מקומכם.
- אל תצפו לכלום. אפשר לברר אם ההתנדבות כוללת ארוחה בצהריים, אבל שווה תמיד להביא איתכם בקבוק מים קרים, כריך וכל פינוק תזונתי נוסף שאתם אוהבים.
שקיעה מעל הר צין – דרך נהדרת לסיים יום עבודה חקלאי ולחזור לשבילים
החשק לטייל
האפשרות הזאת, לצאת ולעבוד במשקים, בדרום או בכל רחבי הארץ, הפכה להיות מנגנון עזרה דו כיווני. לפעמים לא ברור מי עוזר כאן יותר; אנו לחקלאים בעבודה, או החקלאים שעוזרים לנו. עוזרים לנו לצאת מהבית במקום לשקוע בחדשות מול המסכים, עוזרים לנו לצאת לטבע – גם אם לא מדובר בטבע הרגיל בו אנחנו מטיילים, עוזרים לנו לפגוש אנשים אמיתיים, בשר ודם – מכל קצווי הקשת, כמונו וגם אחרים, שלא ניפגוש ביום יום, עוזרים לנו להכיר מלאכות ששכחנו ואולי אף פעם לא הכרנו, להבין איך דברים מגיעים אלינו לצלחת. עוזרים לנו להכיר אזור שלם, שאולי ביקרנו בו מעט מאד וידענו עליו מעט מאד, אי שם בנגב המערבי. עוטף עזה. ובעיקר, עוזרים להפוך מילים כמו אחדות וערבות הדדית למשהו מאוד מוחשי, הרבה מעבר לקלישאה.
באופן מפתיע, הקרבה לאדמה, השהיה בחוץ, בשדות, מנקה את הראש מהנבירה האינסופית של החודש האחרון בחדשות. כך גיליתי את החשק לטייל חוזר. מצאתי את עצמי אחרי יום בחקלאות מכוון את רכבי אל עבר המדבר האהוב, מחפש שוב את השטחים הפתוחים באמת, את השקט, את הלבד. אחרי יום עבודה ארוך לא נשאר הרבה זמן, אבל ללכת קצת בשבילים, לעמוד שוב מול השקיעה, לחפש הרפתקאות – מזכיר שיש עוד נורמליות בעולם, שאנחנו חיים וגם ממשיכים. במקרה אחד עליתי להר צין המופלא, לבד לגמרי. השקט הופר על ידי רקטה שבדיעבד נורתה לכיוון דימונה, אבל זה היה רק רגע קצר בים השקט. עמדתי והתבוננתי בשקיעה הכתומה מאחורי פסגת השולחן של ההר ודמיינתי כאילו כלום לא קרה.
מאת: אריה פישלר, הצטרפו אליו לפודקסט “לטייל בקלילות” – מומלץ.
