בחג החנוכה הטיסות לאירופה יקרות כל כך שיש מוצא אחד ששומר על שפיות המחיר והנפש – סיני. גילי ששון פרסם טיול בהדרכתו למזרח סיני בדיוק על מועדי הדלקת הנרות והוא התלבש לנו כמו כפפה ליד.
הטיול מבוסס על מסע נודד של חוגי סיור של החברה להגנת הטבע משנות השמונים, מסע מאתגר בן חמישה ימים מואדי מלחה לואדי רזאלה עם לינת שטח בקילומטראז’ יומי דו ספרתי. תיאום ציפיות מתבקש לטיול שכזה שהרי רק מתי מעט בנויים לאוהלים, שקי שינה, תזונת מאהלים, שריפת נייר טואלט ומקלחת מגבונים.
צוות ההפקה
הרבה מנהלות יש לטיול פוינט טו פוינט שכזה ועל הכל ניצח בכשרון רב גילי וצוות הבדואים משבט הג’בליה והמזיינה. שלושה טנדרים פתוחים להקפצה לנקודת ההתחלה וחזרה מנקודת הסיום, הקפצת הצ’ימידנים ובניית מקעד – מאהל בסוף כל יום. צוות מטבח שדאג לארוחת בוקר מבוססת דייסת שיבולת שועל, גבינת פטה בקרטון עמיד ופיתה בדואית הנקראת פטיר שכן היא פוטרת אותנו מהצום של הלילה.
הצטרפו לערוץ אאוטפאנל בווטסאפ: קבוצה שקטה לקבלת הכתבות המעולות של הפאנליסטים, גג 3 הודעות בשבוע:
ארוחת ערב צמחונית בגלל העדר מקררים עם מרק כפתיחה ומחזוריות דו יומית של אורז ולמחרת פסטה כמנה עיקרית. למקטעי ההליכה התלוו שני דלילים (מדריכים מקומיים) שתרמו רבות מידיעת ארץ הבראשית שלהם כשבין לבין גילי עצר והסביר רבות שכן “כך דרכם של המבוגרים, תמיד צריך שיסבירו להם הכל”.
סיני – טיול תקווה
היינו כעשרים מטיילים ולכל מטייל היה מטייל מבוגר ממנו. כל מבוגר שכזה על ברגיו הרופפים היה מודל לחיקוי, כשמעל לכולם שררה רוחו של שוקה רווק שהלך השנה לעולמו. שוקה הדריך טיולים גם בגיל תשעים והיה מאוהבי סיני עוד מימי נעוריו, עת היה חייל צעיר בחטיבה תשע ששעטה בואדי רזאלה לעבר שארם א שייח במבצע קדש. באותו ואדי רזאלה סיימנו אנחנו את חמשת ימי ההליכה שלנו שהצטברו לכ-80 ק”מ. היו במסע ילידי שנות התשעים, השמונים, השבעים, השישים, החמישים ואפילו משנות הארבעים וכולם השתחלו בקניונים, טפסו על המצוקים ודשדשו בדיונות החול.
מה קיבץ את כולנו ללילות טרופים באוהל ללא שינה ולשוטטות האינסופית ללא מטרה, כנראה שהלילה החשוך עם פלנטריום של מיליון כוכבים ללא זיהום אור. השקט החודר לנשמה ללא שאון המכוניות ובעיקר חמישה ימים ללא קליטה, ללא ווטסאפ, אינסטוש או פייסבוק, כמו פעם שהיינו צעירים בטיול של אחרי צבא שניגשים לשגרירות כדי לאסוף מכתבים מהבית.
על השינה, האוכל והמים
כל יום השתדלנו להגיע למאהל לפני החשיכה כדי לבנות את האוהלים באור יום ולהחליף ביגוד לביגוד ערב. התחלקנו לשלושה: לאמיצים שהתקלחו עם בקבוק ליטר וחצי, למיוזעים שהעדיפו מקלחת מגבונים ולעצלנים שטענו שבימים קרים לא מסריחים. כל ערב מדריכות הפילטיס בדימוס ארגנו מתיחות עם מקל ההליכה במקום מקל של מטאטא. וכשנשמעו ברקע קריאות “מרק, מרק” התכנסנו אל המאהל לארוחת ערב. בין סיפורי המעשיות של החברים, גילי בחר להקריא לנו סיפורי אהבה מהספר-מות סאריה היפה של שבתאי לוי שבחר אחרי מלחמת ששת הימים להתיישב בקרב הבדואים ולחקור את אורחות חייהם..
עטופים בפחמן חד חמצני מעשן המדורה פרשנו אל האוהלים, תוהים איך עוד לא נולד הסטארט אפ שימציא אש בלי עשן. ניסינו למתוח את הגבולות ולישון מאוחר ככל האפשר אבל לא הצלחנו להיכנס לשק”ש מאוחר משמונה בערב. הלילות היו ארוכים, ייבשנו את עצמנו לדעת כדי לא לקום בלילה להשתין ובכל זאת בעלי הפרוסטטה המוגדלת נאלצו לצאת מהאוהל מספר פעמים. בבקרים שלוש חביות מים חיכו בסבלנות על הטנדר עם צינור משתלשל, מילוי הבקבוקים אילץ אותנו לשאוב עם הפה כדי ליצור כלים שלובים כמו אז כשהיינו נערים שואבים דלק ומעבירים מרכב לרכב כשנתקעים.
לא ברור איך הפטנט הזה שרד את ימי הקורונה והריחוק החברתי, הרפס לאחד הרפס לכולם, היה זה אך טבעי שהמגפה תביא איתה איזה אלתור בדמות ברז קטנטן בקצה החבית. אבל במדבר לקדמה יש קצב שאנטי משלה שהרי החיפזון מהשטן והסבלנות מהרחמן.
שעון סעודיה
היות וטיילנו בימים הכי קצרים בשנה נתבקשנו להשכים את עצמנו, לקפל את ציודינו ולהגיע למתחם המרכזי כדי לאכול את ארוחת הבוקר. בבוקר הראשון הופתענו שההשכמה היא בשעת כוננות עם שחר בחשיכה מוחלטת. עומדים ניצבים מתוחים כמו שפיץ דוקרת התכלכלה למסדר לצד אוהלים מקופלים רק כדי לגלות שהפלאפון שלנו הסתנכרן בנסיעה עם שעון סעודיה וכדי להתאים את עצמנו לשעון סיני צריך להזיז את השעון שעה אחת אחורה.
מויית אל וושוושי
אם נמיין את הטרקים בעולם, הרי הם נחלקים כמו הזן לראש ההר והעמק. הז’אנר שהכרתי עד היום זה להגיע לראש הר, להתאמץ ולחפש את הפסגה. השוטטות שהתכנסנו לכבודה בסיני מוגדרת כהליכה בעמק ובה מימד נוסף – התבוננות בסביבה.
עשרים דקות לאחר תחילת ההליכה בואדי מלחה, סטייה קלה הובילה אותנו לגב הכי גדול שפגשתי מעודי. הדליל אמר שהגב התמלא בשטפון לפני כשבעה חודשים, כך שהמים צלולים. חייב לאמר זה לא היה גב, הייתה זו בריכה אולימפית. היה קלאסי להגיע אליו בסוף יום אבל למרות שפגשנו אותו “על ההתחלה” היו כמה שלא יודעים להגיד לא לגב מים ונכנסו לשטוף את עצמם מתלאות הנסיעה .
קניון הצבעים
תמיד ביום הראשון יש לחץ של זמן, בכל זאת זה היום בו עוברים את הגבול. גולת הכותרת היא קניון הצבעים, ההליכה בדרך בנאקב כוחילה מלווה במתח האם נספיק לראות אותו ביום בצבע או שמא חס ושלום נראה אותו בשחור לבן. כיאה לקבוצה טובה הספקנו לטפס אותו ביום ואפילו לעלות את המצוק אל המסעדה הנטושה שם הטנדרים חיכו לנו כדי להקפיץ אותנו לנקודת הלינה. להפתעתנו טנדרי הניסאן בסיני הינם 4*2 וכך מצאנו את עצמנו שקועים עד הצוואר בערוץ החולי של הנחל, דוחפים את הטנדר ומביאים אותו אל נקודת הלינה.
תוהים, מתרועעים, טועים
גילי הגדיר את הטיול כאקספלורציה, נקודות הלינה נקבעו מראש, המסלולים בגדול גם, אז כן שיתפנו פעולה לעשות וריאציות ולחקור קניון זה או אחר. לעיתים גילי והדליל התקדמו לבדוק האם יש מעבר ואנחנו נותרנו ישובים כעדר ללא רועה, באתנחתות אלו, קוקי מהקוקי’ז דאג לבשל לנו קפה במקום שנבנה לנו את עגל הזהב. לא תמיד הדליל חזר בידיים ריקות, גזעים יבשים הם מצרך מבוקש במדבר וכשמצא סחבנו אותם לנקודת הלינה כאחרוני העבדים שהיינו במצריים. לעיתים עמדתי דומם המום מול תצורות הסלע והצבעים, נזכר(שוב) בנסיך הקטן “נוף זה הוא הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו”.
עם הזנב בין הרגליים
לבוגי הצעיר היו מספר אביזרים לא שימושיים בתיק כמו ברווז פלסטיק בשם kok וזנב טיגריס שהשתלשל לו מאחור. בוגי שימש כסייר של החבורה וקיפץ בדרכו שלו למצוא נתיבים חדשים ולבנות רוג’ומים חדשים לסימון השבילים. ביום השני לטיול טיפוס בקניון צבעוני ארוך ולא מוכר, הוביל אותנו למרחק נגיעה אל מחנה הלילה בביר אל ביריה שבנחל הרחב, כשביננו מפריד מפל בלתי עביר לחלוטין. בלית ברירה חזרנו כלעומת שבאנו כמו בוגי עם הזנב בין הרגליים…
חפש את הזנב של בוגי
סימני חיים במדבר של סיני
המדבר שומר לנו אותות חיים בדמות חריתות בסלע שנשתמרו מהאלף השלישי לפני הספירה. הגמל מאוד פופולרי, היעל וסצינות הצייד כבר יותר מתקדמים, אבל מה שמאפיין בעיקר את הציורים בסיני הוא כפות הרגליים. כפות בכל הגדלים כאילו נקלעת לחנות שכפכפים. במדבר יש גם סימני חיים עכשוויים, עקבות בחול של טורפים ונטרפים. היינו כבלשים מנסים להבין את כיוון השועל והאם הוא זכר או נקבה, המגדר בבעלי חיים הוא עדיין ברור. אין להם שועל שהולך כמו שועלה או שועלה שרוצה להיות שועל. ביום השלישי הגענו לשדה חקלאי מרשים עם טפטפות ומבנה חממה. קנאביס שולט כאן, את הפרגים ותעשיית האופיום אפשר למצוא בהר סירבל ובמדבר התועים שבמערב.
רגע אחרי בואדי צוואנה, פגשנו את עץ השיטה הכי רחב שיש במדבר סיני. בכלל עצי שיטה מעוררים בי זכרונות ליאיר פלד שהקים את יחידת רוכבי האופניים שחטפה פנצ’רים רבים מהקוצים של העץ הדוקר.
הנאה היפה: עין חודרה
לאחר הליכה בינות לגבעות אבן חול וסלעי גרניט, אנחנו מגיעים מעל לכתם ירוק בולט לעין. “סוד יופיו של המדבר שהוא צופן בחובו מקור מים חיים” הגענו אל הנחלה – עין חודרה. מהנאה ישנה דרך עתיקה המחברת אל סנטה קתרינה, קל לדמיין אורחות גמלים שהיו מגיעות לעגון כאן ויש הטוענים שגם בני ישראל חנו כאן בעת מסעם במדבר אל ארץ ישראל.
עין חודרה היא נאת מדבר מרשימה במיוחד המעוטרת במאות דקלים ובריכות. לבריכה המרכזית רצפת קרמיקה והיא מזמינה אותנו לרחצה קרירה לפני כוס תה עתיר סוכר. כאן לראשונה אנחנו פוגשים ברוכלות הפורשות סדין ומציבות מעליו מיני מזכרות, גמלים עשויים מעץ ומחרוזות בד שזורות בחרוזי פלסטיק. בבית אנחנו קוראים לזה פומפה, דברים שקונים ואין בהם שימוש ובכל זאת יענקלה הבאסטיונר שולף שרשראות משובצות אבן רק כדי לבצע עסקאות חליפין. הרי בסחר שכזה חוסכים שלושים אחוז מהכסף…
האדמה היא לבה-הקניון הסגור
אז אחרי הגב הכי גדול, עץ השיטה הכי רחב והנאה הכי יפה הגענו ביום האחרון אל הקניון הכי צר – הוא הקניון הכי סגור. הקניון הסגור נמצא במרחק הליכה מעין חודרה וכשמו כן הוא, סגור. חייבים לצאת באותה הדרך, הכניסה מומלצת בלי תיקים, גם בטן שטוחה תתקבל בברכה. קירות המצוק כל כך קרובים והאחיזה בסלע כל כך טובה שאין ברירה לשחזר את הטיפוסים כילד למשקוף הדלת ולנסות לשחק ב”האדמה היא לבה” ולא לנגוע בחול.
כל סוף טיול בסיני מוביל אל הים האדום
מהקניון נשאר לנו להלך בנאקב חמדת אל ואדי רזאלה שם חיכו הטנדרים להקפצה אל חוף פרטי דרומית לנואיבה. בנסיעה על חוף הים נחשפנו לכמות הפלסטיק והלכלוך שיש על החוף. הלכלוך על פי הדליל, נמשך לאורך כל החופים הלא מוסדרים עד שארם. דצמבר הוא חודש שיכול להפתיע וגשם ורוחות קידמו את פנינו. כאן הייתה סלקציה בין אוהלי ארבע עונות ששרדו את מזג האוויר, לאוהלים הנפתחים בן רגע שמצאו את עצמם משייטים על הים.
בארץ רגע אחרי, קיבלנו תמונות מטיול שפיגר אחרינו במספר ימים ושטפון שתפס אותם בביר אל ביריה אילץ אותם לבזבז יום על ייבוש הבגדים. שוב שיחק לנו המזל שהרי תזמון זה עניין של טיימינג. בבית התיישבנו לעכל את כל החוויות, המראות והנופים. אין ספק הטיול מומלץ בחום לחובבי הז’אנר.
לעמוד של הטיולים הבאים של גילי ששון
כתב: עזרא שהרבני
צילום: עזרא שהרבני, גיא קלומק, אושרה עמיר
אם אהבת את התוכן שלנו, שתף אותו לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך – הנה פה במלבנים האלה:
