הרי סיני: סיפורם המרתק של הפתקים הישנים על הפסגות שקראו לנו

כידוע לחלקכם, נהוג בסיני לרשום שמות, תאריכים ואמרות כנף על פתקים ולהטמינם בפסגות הרים. כשעולים לפסגות הרי סיני, נחמד לקרוא רישומים אלו משנים עברו, לראות מי ומי המעפילים ולהרגיש חלק ממסורת נכבדת של אוהבי גבהים.

הרי סיני ידעו ביקורי עבר

בעיקר בסוף המאה הקודמת. במאי 89 ירדתי עם חבורה מכובדת של מטפסים, לנסות את כוחנו על הקירות של ג’בל צפצפה וג’בל רבה. לאחר 5 ימים של טיפוס מהנה ומאתגר, החליטו חבריי שמספיק להם, שבא להם הביתה, לחגוג את יום העצמאות ה- 41 של המדינה. 

ואני אמרתי לעצמי- זה הזמן למשהו שתמיד חלמתי לעשותו. לצעוד לבדי אל הלא נודע, בשטח הררי ופראי, להתמודד עם מה שהמדבר יחליט להציע. שלחתי חזרה את החבלים וציוד הטיפוס, רכשתי כמה מצרכים בסיסיים בכפר, הדבקתי בטייפ וסופר-גלו את הנעליים המתפוררות שלי ושמתי פעמיי דרומה, אל עבר האום שומר. הייתה לי רק מפה של 1:250,000, הידע המקדים שלי הסתכם ברדיוס סביב ג’בל קתרינה והאום שומר עצמו. כל המרחב ביניהם היה לי זר ולא מוכר.

יש כמה תמונות שחרוטות אצלי בראש מאותו טיול: גילוח של בוקר בגב מים, בראש ג’בל צפצפה, הסתופפות בפתח של הקאפלה בראש ג’בל קתרינה בליל ברקים ורעמים. הליכה בנוף, שדמיינתי כפני הירח ברמה של ג’בל אבו רמייל. זחילה לתוך מחילה בוואדי חריטה בחיפוש אחר מים, צילום עצמי בוואדי זריגיה, על משטחי סלע אפורים. 

בחרתי גם בנתיב הליכה גבוה, בין ג’בל אל ח’לא וג’בל א-לעודה ורשמתי ביומני שהירידה אל החריטה הייתה קשה מאוד. באותו יומן גם רשום שסנונית צללה ללגום טיפת מים מעין שינר וסקיצה של מסלול אלטרנטיבי לעליה לג’בל אחמר משורטטת על דף מצהיב, שמצאתי בין מפות צה”ליות ישנות.  פגשתי מגדלי אופיום בבוסתן מתחת דיר אנתוש וכשהגעתי בסוף היום השלישי של ההליכה לבוסתן נסיר שבוואדי רומחן, פגשתי חבורת בדואים משבט האוולד סעיד, שחלקם היו מוכרים לי מטיולים קודמים להר. 

הפתקים של קומיצ’י ושות’

ביומן המסע רשום שסעיד ופתוח העירו אותי למחרת ויצאתי ליום פסגות. היום התחיל בניסיון לעלות בדרך שונה ומעניינת לפסגה. מתישהו במהלך העלייה ניצתה בראשי, הצעיר והטיפש, הרעיון לסטות שמאלה ולנסות להעפיל לפסגות הלוויין, השומרות על הפסגה הראשית מדרום מזרח. אני זוכר טיפוס דרך ארובה, אני זוכר קטע חשוף ואוורירי לקראת הסוף ואז כנראה הגעתי לפסגה של נ.ג. 2445. מצאתי שם פח חלוד ובתוכו פתקים, שנראה שחיכו לי שם זמן מה. 

על הפתק האחד היו רשומים שני שמות:

• Charles La Roche & Jacques Daumas והמילים: Sans guides, ללא מדריכים. התאריך הנקוב היה 10.12.47.
• הפתק השני ציין את שמותיהם של ארבעה: Comici, Escher, Gismann & Lipovec. התאריך: 29.4.37
  ועוד ציינו, שזו הייתה ההעפלה הראשונה, דרך הקיר המזרחי והאוכף המזרחי: 1st Ascent via E. Wall & E. Cwm.

הפתק משנת 1947, כאילו הושאר רק אתמול

לא זוכר איך הרגשתי, לבטח התרגשתי ואז המשכתי איכשהו לפסגה הראשית של האום שומר, שם, בהשראת פסקה מספרו של רומן גארי “הבטחה עם שחר” כתבתי מילים אלו: 

“זהו זה, עוד מעט אצטרך לנטוש את ההר הזה, עליו התפרקדתי זמן כה רב, מאזין לקולות הדממה. השמש תשקע עוד רגע קט ותצבע את המערב בצבעי ארגמן. אשהה כאן עוד קצת, אנסה להקשיב… עוד יעלה בידי להבין את השקט הזה.
אני עוצם את עיניי, מחייך ומקשיב… עוד יש בי סקרנות. ככל שהמדבר שומם יותר, כך רבות המחשבות המאכלסות אותו בדמיוני. סנונית חולפת ברחיפה ואני מדמה אותה הופכת לנשר. נשר נדיב. אנו חובקים זה את זה, אני את תופריו והוא את פרקי ידיי ויחד אנו דואים מטה. סוף סוף לתת לעצמי קורטוב של חסד, רגע של מנוחה אחרי תשעה ימים מפרכים סיני, חמישה ימים של טיפוס באזור סנטה עם חברים ועוד ארבעה ימים מסנטה לכאן, לבד.” 

למחרת התנדבתי ועבדתי לצידו של חמד, בערוגות האופיום של המגדלים משבט האוולד סעיד. בערב הגיעו מטיילים, סווחין בלשון הבדואים ואני אירחתי אותם יחד עם המקומיים. הרגשתי כבר יותר בן המקום ממבקר זר. 

בשנים שלאחר מכן המשכתי לצאת אל הרי סיני, אפילו הייתי עוד כמה פעמים באום שומר. לנ.ג. 2445, הר ללא שם, לא חזרתי.

די מהר גיליתי, שבראש החבורה שהעפילה להר ללא שם בשנת 37′ עמד האלפיניסט הנודע אמיליו קומיצ’י. קומיצ’י היה מחלוצי הטיפוס המודרני ומעלליו זיכו אותו בהוקרה וכבוד מטעם המשטר הפשיסטי של איטליה ושליטו מוסוליני. על אותו יום נכתב: “דרך משובחת. מסלול יפה בדרגת קושי שלוש“. את המסלול לפסגה הראשית של האום שומר, לעומת זאת, כינה קומיצ’י “דרך גמלים חביבה עם עניין מצומצם עבור מטפסים”. קומיצ’י קצת הגזים. עוד לא נברא הגמל, שיוכל לעלות לפסגת האום שומר.

עברו חלפו שלושים שנה. סיפרתי פה ושם את סיפור הטיול ההוא, שלי ושל קומיצ’י, במיוחד את סיפור היום ההוא אך היה נדמה שהכל יישאר בגדר חלום מעורפל. היה, לא היה? לך תדע… ואז נכנס לתמונה האחיין שלי נעם.

החזרה אל הרי סיני

הסיפורים שלי כנראה הלהיבו אותו והוא הציע שננסה לשחזר את הטיול, שנלך בעקבותיי ובעקבות קומיצ’י, שנלך לחפש את הפתקים, שלי ושלו על פסגת הלוויין של האום שומר. גייסנו למשימה את אריאל, אחיו הצעיר של נעם וחבר שלהם שמואל וקבענו תאריך. כבר אי אפשר היה לסגת.

בשבת גשומה, שבועיים לפני הטיול, ישבתי לחקור את ההיסטוריה של הטיפוס על ההר ללא שם. מצאתי ביקורת לספר מסלולים וטיולי פסגות בסיני, שיצא לאור בשנת 1951. שם הספר: “חצי האי סיני” והמחבר: ז’אק דומא, Jacques Daumas, הוא ולא אחר, אחד משני המעפילים להר ללא שם, מהפתק של שנת 1947. פתאום הבנתי, שכל השנים ייחסתי חשיבות יתרה למעפילים הראשונים להר, החבורה של קומיצ’י המפורסם. לא מספיק כיבדתי את המעפילים השניים להר, אותו דומא ושותפו לה רוש, שחקרו, טיילו וטיפסו בסיני במשך שנים. 

אריאל ושעב בחנייה בסוף היום הראשון בוואדי רותג.

דומא משווה בספרו את ההרים של דרום סיני, בפראותם ונידחותם, לאלה של קורסיקה, רק בלי השלג והסבך שמאפיינים את הגרניט הקורסיקאי ואני, שטיפסתי קצת באי הים תיכוני, הבנתי, שזו מחמאה גדולה לגרניט של חצי האי המזרח תיכוני.

לחזור לסיני אחרי היעדרות של כמעט עשור וחצי, לשחזר מסע מלפני 30 שנה, בעקבות עצמי וקומיצ’י, דומא ולה רוש. פחדתי שלא אעמוד במעמסה, שלא אעמוד בציפיות, שלא נגיע לפסגה, שלא נמצא את הפתקים. פחדתי אבל ידעתי דבר אחד בוודאות. מה שלא יהיה, גם אם יהיה קשה, גם אם לא נעמוד ביעדים, בכל מקרה זה יהיה שווה. הייתי מוכן להיכשל אבל בסתר ליבי קיוויתי, שנצליח.

על קו הרכס בין ג’בל אל ח’לא לג’בל א- לעודה.

בשבוע האחרון של פברואר 2019 הגיע ויצאנו לדרך. “עשינו שבת” רגועה ונעימה בסנטה וסגרנו עם פרג’, הבעלים של הקמפ את המנהלות. בראשון על הבוקר, חברנו עם מחמוד רמדאן הדליל, יוסוף המגמל וגמלו שעב והעמסנו ציוד. היה בהיר וקר. 

כמו בטיול בדד שלי, 30 שנה קודם, לקח לנו שלושה ימים להגיע לאום שומר. ניסינו כמה שיותר לדבוק במסלול שלקחתי אז. הירידה לחריטה, מהרכס של ג’בל אל ח’לא אכן טחנה לנו את הברכיים ויום זה נגמר עמוק לתוך הלילה, בבוסתן מתחת לדיר אנתוש. מחמוד ויוסוף נכנסו למבנה להתארח אצל בדואי כפוף גוו בשם סולימאן ואנחנו השתרענו תחת סוכת כפות תמרים והחזרנו אט אט את הקלוריות שאבדו לנו, מיום שחשבנו שלא ייגמר. השינה הייתה מתוקה ובבוקר התגלו ערוגות הפרגים, שטופחו ע”י סולימאן, שלהפתעתנו התגלה כדובר עברית רהוטה, עם געגועים לשנות עבודתו כנהג בישראל של בין המלחמות.

עם נעם ואריאל על ג’בל א- לעודה. ג’בל אל ח’לא ברקע.

למחרת יצאנו רעננים לדרך, עברנו בדיר אנתוש, שם הצטלמנו על רקע האום שומר מבעד משקוף אבני הגזית של המנזר הקדום והנטוש. הדרך המרוג’מת, מהאוכף של האבו שגרה אל פסגת האום שומר, פסטורלית ומלאת הפתעות ופינות חמד. מה שהוסיף ליופי היו כתמי השלג ונטיפי הקרח במקומות המוצלים. לפסגת ההר הגענו שמחים וטובי לב. עלינו לסלע הפסגה המבוקע לשניים ודילגנו כשחקני פרקור מצד לצד, מתלבטים היכן הנקודה הגבוהה ביותר. 

שמואל על פסגת האום שומר.

שמותיהם של Yorke & Prout (כנראה המעפילים המערביים הראשונים) והשנה 1862, חקוקים במפנה הצפוני של הפסגה. סעדנו את ליבנו מתחת לסלע הפסגה, כל המתח מיום האתמול התפוגג ואפילו התחלנו לדבר בינינו על יום המחר, על הסיכוי לסגור מעגל ולהגשים חלום.

התגלגלנו למטה לוואדי רומחן ובבוסתן נסיר חיכה לנו יוסוף וגמלינו שעב. הבוסתן היה נטוש ומוזנח, היה לי קצת עצוב לראות אותו כך, בזכרי את מצבו המטופח מהעבר הלא כל כך רחוק. הקמנו אוהלים, הדלקנו מדורה, הרמנו כוסית וויסקי לכבוד הפסגות שעליהן כבר עמדנו ואלה שעוד נכונו לנו.

אל פסגת ההר ללא שם

מבוסתן נסיר, פסגות הלוויין של האום שומר מזדקרות כמגדלי שמירה. השכמנו והתארגנו באווירה רגועה, מנסים אולי לשדר ביטחון ל”שומרים שבמגדלים” ולא לעורר את חשדם. ניסיתי גם לא לתת לספקות ולחששות לכרסם בי. היה לי ברור, שאם הצלחתי להעפיל לפסגה הגבוהה/הראשית, התלולה מאוד, של פסגות הלוויין, לבד וללא ציוד עזר, אז לפני 30 שנה, אין סיבה לא להצליח בכוחות משותפים, עם חבלים, שיקול דעת וניסיון רב שהצטבר. האנרגיה הקבוצתית הייתה חיובית וגבוהה. אבל לא “עפנו על עצמינו”, כל מבט אל ההר שם אותנו במקום. נתנו לו כבוד.

לקחנו נשימה עמוקה, לגמנו ממשקה מהביל של בוקר, מי בקפה ומי בתה ויצאנו לדרך.

איך מטפסים על הר ללא שם, איך בוחרים ב line of least resistance, הנתיב הבטוח והנכון? פשוט שואלים את ההר. כדבריו של ג’וזפה, המטפס האיטלקי, שאיתו טיפסתי, במאי 84′ מסלול חדש על ג’בל צפצפה. I ask the mountain, הוא אמר במבטא איטלקי כבד, where you want we climb you? כך כנראה עשיתי במאי 89′ וכך עשינו כעת. 

וכעת לקחתי צעד לאחור, נתתי לנעם להוביל, בין היתר כדי לזכות אותו ביום סטאז’ לטובת קורס מדריכי הטיפוס שהוא עומד לסיים, תחת הכותרת “הובלת קבוצה בהרים”. כשיוסמך, יועבר אליו השרביט, ממני דודו והוא יוכל להמשיך את השושלת. היה צורך לאבטח את אריאל, שמואל ומחמוד בכמה מקטעי טיפוס, היה צורך בגלישה קצרה (בעליה ועוד כמה גלישות אח”כ בירידה) והיה מאתגר למצוא פתרונות בטיחותיים עם ציוד מינימאלי. אט אט התקרבנו לפסגה והמסלול לא אכזב לרגע. ככל שעלינו הבנו שפסגות הלוויין עומדות בפני עצמן, כיחידת נוף מורכבת וקסומה, ואינן מתגמדות לעומת אחיהן הגבוה מצפון מערב.

המקטע האחרון של המסלול הוא קו רכס קצר וחד והייתי בקצה הרחוק של הלהב המשונן כששמעתי את צהלות השמחה של אריאל, מבשר שיש פתקים על הפסגה. התקבצנו כולנו על הכיפה. לא עיכלנו שהמשימה אכן הושלמה, שעמדנו ביעד. עמדנו במקום בו מעטים דרכו לפנינו, שממנו יש רק דרך אחת- הדרך למטה. זה הקטע בראשו של הר. ממנו רק יורדים… 

שאלנו את ההר וזה מה שהוא הציע לנו…

סגרתי מעגל על הרי סיני

אפשר לקרוא לזה הגשמת חלום. אבל יותר מאשר על מה טיפסתי בהרי סיני היה זה עם מי טיפסתי. הפעם לא הייתי לבד. כי הרי מה היא השאיפה אל הפסגה? מה אנחנו רואים בגושי הגרניט של הרי סיני הללו אם לא את היגיעה מעלה, אם לא ניסיוננו לנצח את הפחד והחולשה, אם לא רצוננו בהשבחת הרוח, אם לא האהבה לשותפינו לדרך, שאיתם זכינו לחלוק את רגעי המשבר והמאבק, האושר וההתעלות. זה סוג של סוד, שנשאר בין המעפילים להר, נשאר למעלה וממלא את הרווח בין השורות בפתקים, שנטמנים בפסגות. 

הוצאנו את “תיבת האוצר” מתוך הרוג’ום. היה זה פח חלוד, בתוכו הפתקים, עטופים בשקית ניילון מתפוררת. אחד דהוי וכמעט לא קריא. בקושי רב זיהינו את הספרות 1937 ושמות שניים מארבעת המעפילים: Comici & Gismann. על השני השתמרו יפה שמותיהם של Charles Laroche & Jacques Daumas, המילים sans guides והתאריך הידוע, 10.12.47.

הפתק משנת 1937

בפתק השלישי, היה רשום כך:

8.5.89
אום שומר אום שומר
מה יפית יא אום שומר

אל ההרים
אוהבכם כי רמתם מארץ
ולבשתם תכלת זכה
ואל סתר נווכם
הדרך ארוכה ארוכה

(מתוך השיר “אל ההרים” מאת רחל המשוררת. הטעויות בניסוח הן שלי במקור.) 

ועוד אמרת כנף אחרונה: “לא טוב לכעוס על ההרים הם לא ביקשו ממך לבוא”. חנינא. 

המעפילים להר והפתקים: שמואל מימין עם הפתק משנת 37′, אריאל משמאל עם הפתק משנת 47′, נעם לצדו עם הפתק שהשארתי בשנת 89′ ועבדכם הנאמן עם הפתק שהשארנו, שמרכז את שמות כל 12 המטפסים שזכו לעמוד על פסגת ההר ללא שם.

חברי ה”משלחת” משמאל לימין: שמואל בלוך, מחמוד רמדאן, אריאל ונעם מייזליש, חנינא קליא. על הגמל יוסוף. ברקע האום שומר, ההר ללא שם הוא הגבוה מבין הנמוכים משמאל:

הפתק שלי משנת 1989

עם נעם ואריאל וההר

רמדאן, אביו של מחמוד, מנעים בצלילי סמסומיה, בבוסתן בוואדי אל ארבעין.

כתב: חנינא קליא
צילם: שמואל בלוך, מחמוד רמדאן.  

על הכותב: חנינא קליא, חי ונושם בגליל. מזקני השבט של של קהילת הטיפוס הישראלית ומדריך טיפוס למחיתו. למד ללכת על סלקליין בגיל 55 ומשתמש בזה ובטיפוס על עצים, ככלים להעצמה אישית, בעבודתו בחינוך מיוחד ומסגרות טיפוליות.