איך מגשימים חלום למי שאיננו? ד”ר דליה בכר על כנס התרמילאות ע”ש בנה תומר

הודעות לעיתונות15 בינואר 2019

לקראת “כנס התרמילאות ע”ש תומר בכר”, שיערך בסינמטק תל-אביב ב 25/1/2019 כותבת ד”ר דליה בכר, אמו על תומר ועל הכנס.

“בדצמבר 2018 יצאנו משה ואני, הוריו של תומר בכר ז”ל למסע חיינו. יצאנו להגשים לבננו האהוב את חלום נעוריו. טסנו בשבילו לקצה העולם – לאי הפסחא. תומר אהב את החיים והקדיש את רוב חיו הבוגרים לתכנון היעד הבא.”

מאת: ד”ר דליה בכר

המסע של תומר

תומר היה תרמליאי “הארד קור” – התשוקה למסעות בערה בו. לאחר השירות הצבאי נסע ל”טיול הגדול” בדרום אמריקה ושהה שם כחמישה חודשים. טיול זה הוא הגדיר כחוויה מכוננת, ולאחריו היה לתרמילאי מושבע. הוא טייל ב-64 מדינות והקפיד להישאר “תרמילאי” בהגדרה: זה שנושא את הציוד בתרמיל על גבו, משתמש בתחבורה ציבורית ובטרמפים, מעדיף לינה באכסניות וחוסך בהוצאות. ואכן, תומר העדיף להכיר כל מקום ברגליו, ואם התאפשר שכר אופניים. אהב ללון באכסניות ובחדרי דורמיטורי – שם הכיר תרמילאים כמוהו מרחבי העולם ואהב להחליף מידע ולהתעדכן. בהמשך בחר ללון בבתי מקומיים דרך האתר Couchsurfing. דרך אתר זה הכיר את אמילי בלנז, בת זוגו בחמש השנים האחרונות לחיו.
תומר אהב את החיים ואת העולם והריע להם! בראש ובראשונה היה שוחר חופש! על אחת החולצות שלו מצאתי את הכיתוב הבא, שאולי יכול למצות את תפיסת עולמו: ” You Live Only Once, You Die Forever””. לדאבוננו הרב, הקלישאה הזו הפכה לפתע להיות המציאות המרה שלנו. לפני ארבע שנים תומר נפטר ממחלת הסרטן, לאחר שהתמודד עם המחלה באצילות נפש.
פעמים רבות תהיתי מה היה סוד הקסם שבמסעות שכה משך אותו. ראיתי סביבי צעירים רבים שלאחר “הטיול הגדול” המשיכו אמנם לטייל, אך לא עוד כתרמילאים, אלא כתיירים. התמדתו כתרמילאי לאורך כעשרים שנים הביאה אותי להבנה שזהותו כתרמילאי הציעה לתומר חופש מהתחייבויות ומשגרת היומיום השוחקת, התמסרות לספונטניות וזימנה לו חוויות בלתי צפויות וריגושים. מאז ומתמיד “הלא נודע” סקרן וקסם לו.

החיפוש אחר החוויה האותנטית

תומר נמשך בעיקר למקומות שמזמנים חוויה אותנטית וסלד מכל מה ששידר “תיירות”. במיוחד נרתע מ”מלכודות תיירים”. בריאיון עם אחותו הדס בכר (2012) סיפר: “הנוסע המתמיד – סיפורו של מטייל בלתי נלאה” – הוא מתאר את טיב החוויות שהוא מחפש במסעותיו: “כשאני מטייל במקומות קלים לטיול אני יוצא בבוקר ורואה מה יוכל להפתיע אותי במהלך היום, וכשאני מטייל במדינות העולם השלישי אני אוהב את האווירה עצמה- האזורים הפחות מתויירים שם תמיד מזמינים חוויות מהסוג הלא נודע. השתתפות בפסטיבלים ובאירועי ספורט של המקומיים, סיור ברחובות לא מתויירים, גורמים לי להרגיש את המקום הכי טוב. בקובה, למשל, נהניתי מפסטיבלים של מקומיים, במדגסקר נקלעתי להלוויה שונה מכל מה שהכרתי, בפפואה – לטקס השלמה בין שבטים” (מקור: מסע אחר אונליין)
הייתי מגדירה את תומר גם כאספן במהותו, היו לו אוספים רבים ורובם קשורים למסעות: מפות, גלויות, כרטיסי טלכרט מרחבי העולם, מטבעות, בולים, מזכרות. תהיתי אודות תחביב זה וככל שהעמקתי בעניין, מצאתי שגם עניין המסעות והצילום יש בהם מן האספנות. כי הרי אין גבול ליעדי הטיולים שאפשר לטייל בהם והיום, אפשר לצלם בלי שום הגבלה וניתן לצבור עוד ועוד תמונות. אפשר לומר שתומר היה אספן של חוויות!
בעיזבונו, מצאנו אלפי תמונות ויומני מסע. כדי להנציחו ובמטרה לתרום לחברה, ייסדנו יחד עם חבריו בשנת 2015 את “הקרן ע”ש תומר בכר ז”ל”. הקרן הינה עמותה רשומה (ע”ר, מלכ”ר) וכל ההכנסות מהכנס מיועדות להנצחה, להענקת מלגות וליוזמות חינוכיות וקהילתיות.
כדי לחשוף לעולם את תצלומיו המרהיבים הוציאה הקרן לאור, בשיתוף “מסע אחר אונליין”, את אלבום הצילום המהודר “מבעד לעיניו: מפליגים אל האינסוף”. באלבום תמונות זה ניכרת היטב אהבתו לטבע ולבני אדם. הוא צילם נופים, תופעות טבע, אתרים אורבניים, בני אדם, חבלי כביסה בעולם, סירות בלב-ים ושקיעות חד-פעמיות. מרגשים במיוחד התצלומים בהם תיעד ילדים שמחים וגם בודדים ברחבי העולם. הוצאת האלבום הובילה לתערוכה ניידת מתמונותיו, שהוצגה במקומות שונים בארץ.

כנס התרמילאות ע”ש תומר בכר

לפני שנתיים יזמנו יחד עם “מסע אחר אונליין” את “כנס התרמילאות ע”ש תומר בכר” – הראשון מסוגו בארץ, והוא פונה לתרמילאים מכל הגילאים ולחובבי טיולי הרפתקאות. כידוע, בכל שנה יוצאים כ-50.000 צעירים ל”טיול הגדול”. בכל כנס בכירי התרמילאים בישראל חולקים את חוויותיהם המרתקות. השנה, הכנס יתקיים בסינמטק תל אביב ביום שישי ה-25 לינואר 2019 (פרטים נוספים באתר הסינמטק). הנושא: מסעות לקצה העולם: הקסם והחידה.

הדוברים הם:

דורון אראל, הישראלי הראשון שהעפיל לפסגת האוורסט, יספר על “החיים השניים” לאחר הגשמת החלום. בשנים האחרונות חי אראל חלק מהזמן במקום מבודד ופראי שניתן להגיע אליו רק במטוס.
רוית נאור, עיתונאית בכירה, טייסת מסחרית, חובבת מסעות ואתגרים, מדריכת טיולים. הייתה ראש משלחת הישראלית היחידה שהגיעה אי פעם לקוטב הצפוני. בהרצאתה הסוחפת, המלווה בצילומים נדירים, היא תשתף בגילוי לב בחוויותיה על המסע לקצה העולם, כאישה יחידה בעולם גברי בעל קודים התנהגותיים מאוד ברורים.
משה שי הינו צלם עיתונות וצלם גיאוגרפי למעלה מ-35 שנה, שעבד עם המגזינים המובילים בארץ ובעולם, מדריך טיולים ומרצה. במסעותיו הרבים בעולם תיעד בסגנונו הייחודי נוף אנושי, היסטוריה וסיפורי חיים, חקר ויצר היכרות בלתי אמצעית עם עמים ותרבויות אקזוטיים ונידחים. בהרצאתו בכנס, יביא סיפורים ותמונות מיבשת אנטרקטיקה ממנה שב לאחרונה.
איילת אידלברג, אנתרופולוגית, חוקרת תרבויות ודתות בארצות מזרח אסיה, צלמת וכתבת. התגוררה בעבר במזרח אסיה וכיום היא מרצה ומנחה מפגשים בנושא בודהיזם ועולם הרוח. בהרצאתה בכנס תקשור בין פוליטיקה וחמלה בטיבט – גג העולם.
חיליק מגנוס, הידוע כ”מחלץ הלאומי” ישתף בחוויות ייחודיות של מבצעי איתור וחילוץ של תרמילאים אבודים בקצווי תבל.
בכנס זה אשתתף גם אני. בנובמבר 2018 יצאנו משה בן זוגי ואני למסע חיינו. החלטנו להגשים לתומר את חלום נעוריו – לטוס לאי המיושב המבודד ביותר בעולם – אי הפסחא. חלום זה התגבש לאחר שקרא את הספר “אַקו אַקו” של תור היירדל (חוקר תרבות והרפתקן נורבגי) ונשבה בקסמו החידתי של האי.

בשבילו עד איי הפסחא

בשביל להגשים לו את החלום היינו מוכנים להגיע עד קצה העולם. לא הצלחנו להצילו מהסרטן האלים שתקף אותו לפני ארבע שנים, אבל יכולנו להגשים לו חלום ולשמר את זכרו. ואכן, הגענו לקצה העולם. כך לפחות הרגשתי לאחר כ-22 שעות טיסה.
בהרצאתי, אשתף במסע האישי והטעון ברגשות לאי הפסחא רַפַּה נוּי Rapa Nui) (בספרדית: Isla de Pascua. זהו אי געשי באוקיינוס השקט, כ-3,700 קילומטרים מערבית לחופי אמריקה הדרומית. האי, מצוי בחזקתה צ’ילה מאז 1888 ונחשב לאחת התעלומות הגדולות בחקר הציוויליזציות. האי כולו מוגדר כפארק לאומי Parque Nacional Rapa Nui וב-1995 הכריז עליו ארגון אונס”קו כאתר מורשת עולמית. כיום חיים באי כ-10.000 תושבים, רובם ממוצא פולינזי. האי מתאפיין בפסלי הענק המפוזרים בו (מואיי/Moai) ובבימות האבן (אהו/(Ahu) עליהן הוצבו הפסלים. משערים, שהפסלים נחצבו בין המאות ה-13 ל-15. גודלם העצום של הפסלים מעלה תהיות רבות לגבי אמצעי החציבה בטכנולוגיה פרימיטיבית; ריחוקם מהבימות מעורר השערות רבות לגבי דרכי שינועם. התרבות באי הפסחא היא תעלומה שטרם פוענחה והולידה עשרות מחקרים שהתפרסמו בספרים ובמאמרים רבים.
בילינו באי חמישה ימים והייתה זו הפעם הראשונה שחווינו תנאים סובטרופיים שכללו לחות, לעיתים מהבילה, ורוחות עזות. נחשפנו לצמחייה טרופית פראית וליופי קמאי מפעים. נשים פולינזיות רבות עונדות פרח מעל האוזן ומזכירות את נשות-טהיטי מציוריו של האמן גוגין. מאחר והאי אינו גדול ניתן לראות את הים כמעט מכל מקום. מנקודות התצפית שחולשות על האי צפינו על נופי גבעות מוריקות וים כחול ועל “מסדרי” הפסלים, שמקיפים את האי ופונים אליו. נספרו עד כה 887 פסלים, מתוכם 397 נמצאים בשלבי חציבה וגילוף שונים במחצבה בראנו רארקו (Rano Raraku). בביקורנו באתרים השונים התוודענו לתרבות הייחודית והחידתית של האי. על כל אלה אספר ואראה בתמונות בהרצאתי בכנס.

זה היה המסע שתומר חלם לעשות. בוודאי היה לן בבית של מקומיים; יוצר איתם קשר, בכישרונו התקשורתי המופלא. מצלם אותם ואת סביבתם, לומד וחווה את האי ותרבותו גם דרכם. תומר היה שם אתנו ברוחו כל הזמן. יכולתי לדמיין אותו זוקף אצבע של שביעות רצון ואומר לנו, “שיחקתם אותה, אימאבא!”.
במהלך מסענו באי הענקנו את אלבום הצילום שלו לספריית מוזיאון האי. ראיתי במעמד מרגש זה שלב נוסף וחשוב במסע האבל והריפוי שאני עוברת.
מסע זה פתח לי לרווחה חלון להבנת התשוקה למסעות ששבתה את ליבו של תומר. הבנתי יותר לעומק את החיבה לגילוי המיוחד שבכל מקום. הכמיהה להכרת הזר, האחר, הלא נודע; גיליתי את המשיכה להפתעות ולעוצמה שמתקיימים בנופים ובבני האדם על פני כדור הארץ.