פסטיבל סרטי הרפתקה, נשמע לנו מצוין: בדיוק כמו OUTPANEL רק בשלושה ימים מרוכזים, בווידאו ובמפגש אנושי ולא רק דיגיטלי. אז ללא היסוס הצטרפנו למיזם הזה כשותף המדיה הראשי. הגעתי לשם רק ללילה אחד כדי לטעום ויצאתי עם ידיעה: בשנה הבאה אגיע לכל ימי הפסטיבל. הסרטים האלה והמפגשים עם היוצרים והגיבורים שלהם שיוצאים מהמסך לדבר איתנו ריגשו את כל מי שהגיע ואותי בצורה שלא חשבתי שתקרה.
יואב רותם ממארגני הפסטיבל והשותפים…
מאת: גיא חלמיש
מה זה הפסטיבל הזה?
מייסדי האירוע – גיא אילן, איה מארק, יואב רותם, אור ליניק ושרה צפרוני הקימו את הפסטיבל באזור קרית שמונה. השנה הגיעו אליו כ1000 צופים בהקרנות השונות בכמה מוקדים: ביום חמישי בקריית שמונה עצמה, בצוק מנרה ובכפר בלום שם המתחם המרכזי בימי שישי ושבת. את הרקע המלא על האירוע והחיבור שלו לפסטיבלים בעלי מתכונת דומה ב 10 מרכזים בעולם, ועל מקורו בקולורדו תוכלו לקרוא פה.
הוצגו 28 סרטים מתוכם 3 סרטים ישראלים (ואדי רם, ,walk for your life, 972, מלאכי השביל), 3 מהם בהקרנת בכורה עולמית, וניתנו 3 הרצאות ועוד הרבה מצגות ומפגשים מרתקים. יואב רותם, מהמארגנים, אומר: “האירוע היה המשך החזון של קהילה פעילה ותוססת בכל תחומי האאוטדור. השנה הדגש היה בתחום הטיפוס והסלק ליין ונקווה שבשנה הבאה ענפים נוספים יככבו. השנה החיבור בין העולם הקולנועי והמדיה אל אנשי האאוטדור שבשטח גדל והעמיק אף יותר הפסטיבל הישראלי הוא הראשון של ה AFF ב2018 ואנחנו מלאי תקווה שחלק מהסרטים הישראלים יופיעו בהקרנות הבינלאומית.”
אלעד עומר – הפך חלום לפעולה בואדי רם
ק.שמונה אדישה
בערב חמישי הגעתי למתחם שהוקם ליד בית הקולנוע בק.שמונה. היו בו מתקני Slack Line לילדים, קובית טיפוס וכל מני דוכנים של אוכל ומוצרים ייחודיים. אירוע מגניב, שהיית מצפה שיבואו אליו מלא מהעיר ומהסביבה. הפעלות חינם בכיף לילדים, אווירה, מוסיקה. אבל היה דליל.
בקולנוע ליד הוקרנו ארבעה סרטים קצרים: שני פרקים מגניבים לגמרי בהקרנת בכורה מסדרת הדיגיטל הקצרה של “כאן” – “מלאכי השביל” של אלון יששכר. תופעת מלאכי השביל היא תופעה מרתקת ואלון היטיב להביא אותה בטעימות קצרות ומגניבות בז’אנר הסלפי – הבמאי/מתעד שמכניס את עצמו כמראיין מטייל לסיפור ופוגש לאורך השביל וסדרת הסרטים את המלאכים. הוא עלה לבמה וענה על שאלות הקהל, שבתוכו היו חלק מגיבורי הפרקים האלה. היה מרגש לראות אותו ואת משפחתו שמחים בהקרנת הבכורה של היצירה הזו. ההקרנה הריקה יחסית ביום חמישי בקרית שמונה התחלפה באולם מלא לגמרי ביום שבת בחלק העיקרי של הפסטיבל בכפר בלום.
ג’קליין ישעייה מראיינת את אלון יששכר מ”מלאכי השביל” אחרי ההקרנה
לאחר מכן הוקרן סרט של בחור בריטי מדהים THE FROZEN ROAD של בן פייג’ שחוצה את העולם באופניים במקטע הקיצוני ביותר של הקצה של אלסקה. על סף הים הארקטי בשלג וקור נוראיים (מינוס 20 ויותר) הציג את הצדדים השבירים של ההרפתקה ובעיקר את קשיי הבדידות והפחדים שבמסע הבדד, לצד תחושות ההישג וההתפעמות מהטבע.
היה משהו מעניין בחוויה הבריטית לעומת זו הישראלית של רועי סדן הישראלי, שהסרט עליו הוצג למחרת. שתי תרבויות של גיבורים שהתכנסו אל מסע חוצה עולם באופניים. שניהם שם בשביל להתפעם מהטבע, שניהם נחושים, שניהם קשוחים מול קשיי מזג האוויר והמסע ועברו משוכות לא פשוטות בהצלחה. הישראלי שהסרט מפגיש אותו עם אחיו על אופניים אחרי פציעה קשה מאוד, משדר קשיחות, סוליסטיות קרה, ונחישות. הבריטי- חום, מתיקות, שבירות, והרבה יותר פקפוק עצמי.
סרט נוסף שהוקרן שם ערבב את טיפוס הצוקים עם מסרים חברתיים על קבוצה של מטפסים שלימדה ברזילאים צעירים מהפאבלות לטפס על הצוקים ליד הבית.
כל אלה היו בתשלום סמלי של 10 ש”ח, אבל חוץ מהסרטים המרגשים, מה שבלט שם בעיקר, וציער, הוא העדרו של הקהל המקומי- האתגר השיווקי להגיע לאנשים שגרים ממש פה, ושידעו על זה הוא גדול.
התמיכה המקומית של הגופים השונים בקרית שמונה, מוערכת ככל שתהייה עשתה רושם של חסרת אנרגיה, לפחות לפי התוצאות. מחלקת התרבות בקרית שמונה היתה יכולה לקחת את זה כדגל שלה ולהרים את זה לאוכלוסיה המקומית, להעשיר אותה, ולהציג את זה כהישג לבוחרים. “בשנה הבאה האולם הזה יהיה מלא” הובעה שם התקווה- אבל אם לא תעשה פעולה מתוכננת ומתוקצבת לשם כך זה לא יקרה ואם כך הדבר עדיף לוותר על הלוקיישן הזה כמקום להפנינג, להשאר רק בערב הפאב המעולה שהיה שם לאחר מכן, ולהתרכז במתחם אחד מרכזי שיהיה העוגן של הפסטיבל.
לא רק סרטים – גם מפגשים והרצאות
בחמישי, מיד לאחר ההקרנה, בערב, בפאב הסמוך, הייתה סדרת הרצאות קצרות וכייפיות על בירה, בדגש על מסעות צעירים (אחרי צבא ואוניברסיטה) ובהן סיפרו 5 חברה על ההרפתקאות שלהם: אחינועם הראל חצתה לבדה את אפריקה על אופנוע, בן מנולה חצה את העולם בטרמפים על יאכטות, עומר זיו חצה את ישראל על שביל ישראל, ועידו גאייר טיפס על צוקים באמריקה. לאחר ההרצאה התערבבות שיחה וכיף עם בירה ופיצה. אני מקווה שעוד נוכל להביא את הסיפור שלהם פה באאוטפאנל כי כולם היו מרתקים, אבל הסיפור של אחינועם היה מטורף – בחורה צעירה, לבד, עם אופנוע ענק שחוצה את אפריקה… מפחיד.
אחינועם הראל: לבד על אופנוע באפריקה
תימת ההרצאות עוברת בכל הפסטיבל, כאשר לפעמים יש קשר בין ההרצאה להקרנה והיא ניתנת על ידי המעורבים בסרט, ולפעמים ההרצאות עומדות בפני עצמן. החיבור בין ההקרנות להרצאות עושה את החוויה לעשירה ועבד מעולה.
למחרת ראיתי עוד שתי הרצאות- את דןדן בולוטין שסיפר על מסעו בעקבות המשלחת של שקלטון לקוטב הדרומי. זה חיבור בין סטנדאפ לסיפורים מעוררי השראה של כוכב במה מצחיק ומיומן. הסיפור של שקלטון עצמו הוא לא יאומן ומי שרוצה להתחבר לזה, שיתחבר להרצאה המומלצת של בולוטין.
דןדן בולוטין- סטנדאפ על משלחת אל הקוטב הדרומי
תשוקה
הקרנה והרצאה מרגשת היתה סביב הסרט “ואדי רם” של האנה טיילור- שגם הגיע לפסטיבל ודיברה איתנו מהבמה ובמפגשים בין הסרטים. אלעד עומר הוא מטפס בכיר שפיתח חיבור עמוק לואדי רם. עם אלי ניסן שותפו וחבר נפש מקומי מהכפר הבדואי שבתחתית המצוקים איתו פיתח חברות, הם יצאו לפתוח קו קשה במיוחד על המצוקים האדירים (500מ’!) של המקום הזה- רק 50 ק”מ אוויריים מאילת (בערך).
היה מעניין ומקסים לראות את התשוקה האותנטית לדבר. התשוקה הזו אינה מיוחדת למטפסים- אני מכיר אותה היטב מעולמות אחרים של תרבות האאוטדורס והאקסטרים- מאופני הרים, מריצה וממולטי ספורט. היא לוקחת אנשים בעלי כמיהה אל האתגר הזה שוב ושוב. היא תופסת אותם 24 שעות, היא הופכת לאובססיה ולתשוקה.
אלעד עומר והאנה טיילור מתראיינים לרדיו גליל תחתון בפסטיבל
החיבור של אלעד והכמיהה שלו לואדי רם, במשך יותר מ20 שנים, שבהם חזר לשם פעמים רבות עברו היטב בהרצאה שלו ובסרט. הוא הגיע לשם הרבה לפני המצלמות, והתחבר למקום, לאנשים ולצוקים. אל מול החסר הגדול במצוקים בישראל, והגדרתם בד”כ כשמורות טבע, ואדי רם בירדן הוא בעל פוטנציאל להיות מרכז טיפוס שוקק ברמה עולמית. אבל הפוטנציאל הזה לא ממומש, והמצוקים האדירים נשארים להביט בעיקר על החול והבדואים בתחתיתם, עקב תנאי האירוח והמצב הכללי של מלחמות האסלאם באזור.
בשנים האלה החלה להתפתח אצלו תחושת שליחות שנבעה מהרצון לקדם את הטיפוס, לתרום לקהילת המטפסים ולגלות לה את ואדי רם. מוטיבציה ברורה נוספת שעולה היא הכרת התודה למארחיו מהכפר המקומי שמתפרנסים מהתיירות הדועכת.
המסע והאגו
הסרטים העלו אצלי שאלה: מתי מדובר בתשוקה ומתי באגו? מתי הרצון להיות גיבור, לקבל הערכה והכרה הם הכוח המוביל ומתי זו תשוקה אמיתית ופנימית? השאלה הזו מתחזקת במיוחד במפגש בין הקולנוע להרפתקה: ההרפתקנים הקיצוניים ביותר, שהתשוקה שלהם חזקה עד כדי כך שהם חוצים את כל המשוכות המגבילות והעוצרות בדרך למימושה צריכים לא מעט מימון. המימון מחייב את הפקת הסרטים האלה והחשיפה, וזו אוטומטית מחשידה אותם כמי שמונעים מאגו ורצון בפרסום. לאט לאט הם הופכים למקצועני תוכן, גיוס חסויות ופרסום לא פחות מאשר מקצועני הענף שלהם. האם יש נקודה שבה כמו שהמהפכן הפך לעסקן, גם ההרפתקן הופך לשחקן והאותנטיות של ההרפתקה כבר לא עמו?
המצלמה יכולה לרמות כיוון שהבמאים בד”כ באים מנקודת מוצא של הערצה והערכה לגיבורים שלהם. אבל צופה טוב, ובמאי איכותי ולא מתחנף, יעבירו בכל זאת את הדמויות והגיבורים בצורה האותנטית, ברגעי האמת. בעיני זה אחד האתגרים הגדולים של יוצרי הסרטים האלה- לא החלק של להראות את הקושי האמיתי, הפיזי או הנפשי במסע, אלא דווקא לגלות לצופה את המוטיבציות האמיתיות של הגיבורים. הסרט יהיה מעניין הרבה יותר כשהוא לא יהיה סרט על התשה והתגברות בלבד, אלא יביא מבט אותנטי, גם ביקורתי לפעמים ומעלה שאלות על ההרפתקאות וההרפתקנים.
שאלה נוספת שעולה למול סרטי המסעות האלה באזורים קיצוניים היא השפעת הצילום על האותנטיות של המסע עצמו. הרי המסע הוא מעניין מאחר והוא קיצוני ומסוכן, במרחק גדול מציליוויזציה בד”כ. הקיצוניות הזו היא שנותנת לו את המתח ועושה את הסרט מעניין. אבל אני לא יכולתי להשתחרר מלדמיין את צוות הצילום ברכב שלו, מדלג מסביב למשלחות עם פגיעה אינהרנטית באותנטיות של המסע. כשהצלם הוא איש המסע עצמו, זה מעט יותר משכנע, ואולי זו עוד סיבה שהתחברתי יותר לרוכב הבריטי מאשר לישראלי שצולם מבחוץ.
התשה והתגברות, אפיק וטמטום
הסרט INTO TWIN GALAXIES של ג’וקן שמול, מכניס אותנו אל המסע הלא יאומן של שלושה ספורטאי/הרפתקני על – מתחומי הקיאקים הקייט והסקי שחצו את גרינלנד הקפואה. בתוכם אישה – מומחית בקייט שלג שחצתה כבר את כיפת הקרח האלה 5 פעמים, בן זוגה וחברו הקייאקיסטים. קשה לתאר את רמת הקושי והסיכון שהחברה האלה לקחו על עצמם, במסע שנמשך כמעט חודשיים, דרך כיפת הקרח והשלג הקפואה. אלפי קילומטרים של משיכת הקייאקים בהליכה וסקי עם הקייט, בתוכם מסע מסוכן בתוך חריץ קרח עמוק, ובסופו גלישת מפלים עם הקיאקים במי הקרח.
המסע הזה הביא לקיצון את מודל ה”התשה והתגברות” של סרטי ההרפתקה, וההרפתקאות עצמן. הוא גם הביא לקיצון את שאלת ה”אפיק או טמטום” שכל סרט הרפתקה חייב לעורר בנו, שכן אחרת, אין קיצוניות מספקת לרגש: האם זה מעורר הערצה, המסע הזה, או שזה חוסר אחריות, והשענות רבה מדי על מזל? הקו הדק בין אלה מייצר את המתח הדרוש לנראטיב קולנועי מצוין. מה שאהבתי במבט הבמאי הזה, הוא שהוא בכל זאת הביא את האגו אל הסרט, וברור שנדרש לא מעט אגו ורהב בשביל להניע את הנחישות הזו. אולי בלי תשוקה אמיתית לא ניתן לעמוד בקשיים האלה, אבל אסור גם לזלזל באגו כמנוע לתשוקה חזקה.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
בחיפוש אחר “הקו”
כמו בתורת הכאוס שלימדה אותנו על תבניות חוזרות בטבע שניתן לגלות בכל רזולוציה כמעט (ממולקולרית ועד גלאקסית), אני מזהה באמצעות פסטיבל הסרטים והמפגשים עם תחומים אחרים לשלי, תבנית בהרפתקה ובאקסטרים. אמנם אני מוגבל יחסית לגלישת רוח, רכיבת אופני הרים, ריצת שטח, גלישת גלים, סקי, טריאתלון, ורכיבת כביש… אז יש לי עוד כמה דברים שעלי לחוות, אבל בצפייה בסרטים צפים מוטיבים חוזרים ומוכרים גם בכל התחומים שאני לא עוסק ולא מבין בהם: בטיפוס מצוקים, בקייט על שלג, בקייקים על מפלים, בשרידה, במסעות של שבועות וחודשים בסביבות קיצוניות, בשיט חוצה אוקיאנוסים או באופנועים… בכולם יש מוטיב חוזר והוא החיפוש אחר “הקו” המושלם.
המסלול ההרמוני, הדיוק בזרם השוצף בין הסלעים הקטלניים של המפל, הקו האנכי בטיפוס על המצוק… במגוון גדול של ענפים אנחנו מחפשים את הזרימה. את המקום שבו נוכל להתקדם ללא מעצורים, בתנועה מהירה, נקייה, הרמונית עם הטבע עם מאמץ אדיר אבל בדיאלקטיקה מעניינת אל מינימום המאמץ האפשרי בכל רגע נתון. ובתוך התנועה הזו בעולם החיצוני, אנחנו כולנו מחפשים משהו פנימי- מצב מושלם של תודעה והוויה: את ה Zone. ענפים רבים ומגוונים יש ב Outdoors אבל כולם מונעים בידי בני אדם ומאווייהם, ולכן רב בהם המשותף על השונה.
פסטיבל סרטי ההרפתקה ו OUTPANEL
בעיני, הגיבורים, הבמאים, התוכן והקהל שהיה בפסטיבל הזה, מביאים איתם את המיצוי המלא של המהות של OUTPANEL וכמקים המגזין אני רואה אותו מתקיים ומתחבר לחזון הזה לעוד שנים ארוכות, חזק יותר ועמוק יותר. הערכים שלנו והרצון שלנו להביא כמה שיותר אנשים אל חווית ה Outdoors ואורח החיים האקטיבי, באים לידי ביטוי בכל סרט וסרט פה. בשנה הבאה אהיה פה לא רק ליומיים, אלא בכל הימים. ואתם – האמינו לי, אסור לכם לפספס את זה.
אנחנו צריכים את העזרה גם שלכם- עזרו לנו להפיץ את הבשורה, את אאוטפאנל ואת דבר קיומו של הפסטיבל הזה. אנחנו צריכים את מעורבותכם בשיתוף של הכתבות והתרבות הזו. תרבות ה Outdoors צריכה להגיע ליותר אנשים בישראל, כי היא מביאה עמה תרבות ואיכות חיים שישראל צריכה. נתראה בפסטיבל בשנה הבאה!
