אני מביט מהצד ורואה את דניאל* מחליק לכיס הסווטשרט משהו שנראה כמו פלאפון או אייפוד. אני נגש אליו, מניח יד בעדינות על כתפו ושואל דבר ראשון מה שלומו. דניאל תוקע בי מבט ומודיע בקול מאיים: “האחרון שהניח עלי יד כך, גמר עם סכין בחזה, על הרצפה”. ככה זה במסע ב”דרך לוטן”.
אני לא חושש. אני מבין שגרמתי לו אי נוחות ומוריד את ידי ומתנצל. אני מבקש ממנו את מה שהכניס לכיסו לפני רגע. מסתבר שזו בטרייה רזרבית לפלאפון, מה שמוביל לחיפוש עיקש של הצוות אחר מכשיר הפלאפון החבוי שלבסוף נמסר גם הוא לצוות, לא בלי קריאות מחאה נרגזות.
נערים לראשונה במסע מדבר
שלוש שעות קודם לאירוע הסוללה: הר החלק, בין בקעת אורון לבקעת צין, אני יושב לי על סלע גדול. הציוד כבר מסודר בשלושה מערומים, מחכה לנערים ולנערות שיגיעו. היה לילה מורכב בהוסטל והעובדת הסוציאלית מעדכנת שיגיעו באיחור. הרוחות סוערות ומעבר לחשש מהמסע במדבר נוספו סערות נוספות שלא שיערתי למה הן יובילו במסע. אבל כך זה לקראת כמעט כל מסע שלנו ב”דרך לוטן”…
הם מגיעים. מיניבוס פורק 12 נערים ונערות בלב המדבר. רובם לא היו במדבר מעולם, אולי רק בדרך לאילת. מהאוטובוס יורדים נערים עמוסים בתיקים ומזוודות, ולכולם מבטים חוששים. חלקם סוחבים איתם גם התנהגות של השתוללות מוקצנת. אולי כי כך הם בתחושה שהשליטה אצלם. הם יורדים ומסתובבים חסרי מנוחה בשטח. המיניבוס נעלם והמדריכים אוספים מהם את הטלפונים הניידים שהיו כמו צינור החמצן שלהם. הם לא זקוקים להם במדבר.
לוקח זמן לכנס את כולם במעגל. עוברים מעמידה, לישיבה ומקדישים את הזמן לעשות היכרות קצרה והסבר על מה שיהיה עליהם לעבור בימים הקרובים. לאחר מכן הם מתחלקים לחוליות – בכל חוליה ארבעה נערים או נערות ומדריך. ממשיכים לאריזת הציוד האישי אל תוך תרמילי הגב הגדולים – אתגר לא פשוט למי שמעולם לא סחבו שכמותו, אולי רק לאוטובוס בתחנה המרכזית. לציוד האישי נוספים גם שישה ליטר מים לכל אחד, וערימה של מזון שצריכה להתחלק בין כל חברי החוליה. האוכל שהם ייקחו על גבם הוא כל מה שיהיה לרשותם בחמשת הימים הקרובים. לבסוף, לאחר התלבטויות רבות, רבים מבינים שהרבה מהציוד האישי שהביאו איתם ישאר כאן. אין מספיק מקום בתרמיל שגם ככה אינו קל. כך, עוד לא יצאנו לדרך וכבר מרגישים את ההתרגשות באוויר, אבל היא מלווה במאבקים, כעס והתנגדות תמידיים. זהו תהליך איטי.
באיחור גדול מהמתוכנן יוצאות שלוש חוליות לניווט אל נקודת הלינה הראשונה בהר החלק. כל חוליה כזאת מורכבת מצעירים שמחזיקים בפעם הראשונה בחייהם מפה טופוגרפית, ושלאחר הסבר קצר, מבינים כי האחריות עוברת לידיהם ועליהם להוביל עצמם במדבר. אחת החוליות חסרה חניך אחד. ערן, אחד הנערים, סרב להתחיל ללכת בכל תוקף ולאחר חצי שעה של ניסיונות שכנוע כושלים, יוצאת החוליה שלו בלעדיו והוא נשאר עם נגב, הש”שינית, לשיחה. שעה מאוחר יותר הם כבר הודיעו בקשר – “ערן בדרך, אנחנו רצים מהר, נשיג אתכם.” נגב בקסמיה שכנעה אותו לנסות קצת. נותנת לו את האפשרות לסגת בהמשך אם ירגיש צורך בכך. לקראת אור אחרון הם משיגים את החוליה, ומעט אחרי רדת החשיכה כל החוליות מגיעות לנקודת הלינה במרומי הר החלק.
ערב שכולו חוויות ראשוניות
לרבים מהם היה זה הלילה הראשון שהם מבלים במדבר. לחלקם גם פעם ראשונה שהם ישנים בחוץ, בשק שינה, או שהם מבשלים בעצם אוכל על מדורה. יש הרבה למה להתרגל: למחסה הניילון המגן רק בקושי, לקור של הר חשוף לרוחות המדבר של אמצע דצמבר. ואולי מעל לכל – לניתוק מהטלפון. ניתוק מהאשליה שאני אף פעם לא לבד. המדבר מקיף אותנו ואין לאן לברוח או היכן להתחבא – עליהם להתמודד עם הקשיים, למצוא את מקומם בקבוצה, ולבסוף, אולי אפילו ליהנות קצת מעוצמות המדבר.
למחרת בבוקר, אנו מתחילים את דרכנו אל עבר ממסלול שיהיה לא פשוט. בתכנון ירידה בנחל חלק, חצייה של בקעת צין והגעה לחניון בתחתית נחל שרף. כמובן שהיציאה בבוקר מתעכבת. כל חוליה בקצב שלה. כשמגיעים לתצפית מקצה ההר לכיוון שמורת מכתשים עין יהב, אנו מגלים שבאחת החוליות לא כולם מלאו מים עד הסוף. או שמלאו ושפכו כדי להקל במשקל. אין ברירה והחוליה חוזרת חזרה לחניון הלילה למלא שוב את הבקבוקים. במדבר מים זה לא דבר שמתפשרים עליו.
תכננו להתחיל את הירידה בנחל חלק כבר בשעה אחד עשרה בבוקר. בפועל, השעה כמעט אחת ואנחנו רק מתחילים. לאחר הערכת מצב קצרה, אנחנו מחליטים להמשיך את המסלול כמתוכנן. כל אנשי הצוות מנוסים מאוד ומכירים היטב את המסלול, והיכן ניתן לנוע גם בחשיכה. אם נפעל נכון נסיים את הקטע המורכב יותר כשעה לפני החשיכה.
מסע של ניתוק הרגלים
החוליות ממשיכות בתנועה. לאט לאט אני נחשף לנערים ולאתגרים שלהם. אברם הולך כועס לאורך כל המסלול. בהמשך אני מגלה שהסיבה לכך שאיחרו ביום הראשון הייתה בעקבות שימוש בסמים בהוסטל בלילה שקדם ליציאה. המדבר כופה על הנערים ניתוק מוחלט, גם למה שהם אינם יודעים איך להתנתק ממנו, וסימני גמילה ראשונים גוררים תגובות התנהגותיות מורכבות בשטח. יעל, העובדת הסוציאלית, מוצאת בשטח סימנים לגלגול – אנחנו יודעים שבמסע הזה נתמודד גם עם מה שהביאו אתם פיזית מההוסטל ולא רק עם ההרגשות והתחושות והכעסים.
התמונה על כעסיו של אברם הולכת ומתבהרת. לאחר מחשבה החלטנו, אני, יעל ואברם, לחשוב יחד על המשך הדרך. אנחנו יושבים על קצה המצוק לפני הירידה לנחל חלק ומדברים על הכוחות שלו להמשיך במסע. יעל מדברת עם אברם על המסע שעברו הוריו לפני זמן לא רב, כאשר בחרו לעלות לארץ ישראל. נראה שהשיחה איתנו, וההשוואה למסע של הוריו מחזקים את רוחו ואברם מחליט לגייס את כוחותיו ולחזור לחוליה שממתינה לו, ויחד הם מתחילים בירידה. במדרגת הסלע הגדולה שבתחילת הירידה מתגלה לראשונה כוחם של הנערים כקבוצה. המדרגה גבוהה מאוד והירידה ממנה לא פשוטה. אך הנערים לא מתבלבלים. הם מורידים תיקים מהגב, כאשר החזקים עוזרים לחלשים יותר. אחד עומד באמצע הירידה ומעביר את התיקים, וכולם יורדים יחד את המדרגה המפחידה שבדרך.
בקצה הירידה אל תוך הנחל, מתחיל ניב, נער אחר, לפרוץ בכעס. הוא לא מוכן ללכת, ובמקום מקדיש את כל כוחו לנסיונות להעלות באש שיח מלוח בעזרת חפיסת גפרורים. נראה כי הוא מתריס נגדנו. כאילו מבקש בעצם המעשה האסור לכבול את ידינו כך שלא תיוותר לנו ברירה אלא להחזירו להוסטל. כך שוב, שתי חוליות מתקדמות קדימה, וחוליה אחת מתעכבת מאחור. אך לבסוף, לחץ החברים לחוליה, והחשש מהלילה המתקרב יעשו את שלהם – והחוליה השלישית תמשיך אף היא בתנועה.
לקראת הדמדומים, כל החוליות יושבות יחד במפגש של נחל חלק עם נחל צין. הזמן מוקדש לאכילה של מעט המזון המוקצב ליום זה. עליהם לשמור את האוכל לכל ימי המסע. לאחר התארגנות קצרה מוכנים כל חברי החוליות להמשיך לעוד הליכת לילה קצרה לקראת המנוחה המיוחלת. ואמנם הדרך שנותרה קצרה אך בקעת צין נותנת אשליה כאילו הדרך היא אינסופית. רק בחושך מוחלט הגענו לחניון שרף, עייפים לקראת לילה שני במדבר.
הבוקר השלישי לוקח אותנו ליום הסוער ביותר, ברור לנו שאנחנו עדין לא לגמרי מנותקים, יש במסע דברים שהגיעו מהחוץ, והם מעכירים את האווירה. אלי המדריך מצליח לשכנע את אברם שימסור את שקית הגראס הקטנה שברשותו, ואנו שוקלים את המשך השתתפותו במסע.
אך הבעיות עוד לא תמו. לאחר מספר שיחות של הנערים עם רחל, אשת הטיפול שלנו ועם שאר הצוות, אנו מבינים כי יש גורם בהוסטל שמונע מאיתנו את הניתוק המיוחל. נראה שאחד הנערים סוחר בסמים ומאיים על חבריו. מדובר בחניך הנראה תמים אך כולם חוששים ממנו ושבהוסטל, למרות שהטיל טרור על רבים במשך זמן רב, חששו לדבר על כך. אבל כאן, בשטח, במעגלים שיושבים בהם באוויר הפתוח, באווירה שנוצרה – השיחות עולות ומציפות את הכל. אנו מחליטים החלטה לא פשוטה, שבדרך כלל אנו לא עושים אותה, ומרחיקים את אותו חניך מאיים מהמסע (ומההוסטל). פעולה שמתגלה כהחלטה נכונה. שינוי האווירה מיידי, והבוקר שכבר הפך לכמעט צהרים נראה כאילו נטען באנרגיות חדשות. הנערים להוטים להתחיל כבר את היום.
אנחנו יוצאים מהחניון במעלה נחל שרף. חולית הנערות מובילה. הן במוטיבציה גבוהה ומבינות את הניווט היטב. בתחילת הדרך אורי עושה עם החוליה שלה תרגיל של אמון הדדי – חניך אחד בעיניים קשורות, והשני מוביל אותו במעלה הדרך. שני חניכים בוחרים שלא להשתתף בתרגיל וצופים מהצד ופתאום תוך דקות הם נעלמים.
אנו מתחילים בחיפושים בצורה מסודרת ורגועה. הצוות מתארגן מיידית ומתפצל לכמה אפיקי חיפוש בהתאם לשטח. מפקד יחידת חילוץ ערבה מקבל עדכון וגם פקח רט”ג האזורי – מומלץ במצבים כאלה להכניס אותם לכוננות ולהתייעץ גם אם לא צריכים להקפיץ אף אחד בשלב זה. לאחר שעה של חיפושים יסודיים, אורי ויותם מוצאים את שני הנערים כשהם יושבים בפתח מערה כשני קילומטר במעלה נחל שרף. נמאס להם לחכות והם רצו קדימה.
המסע ממשיך ועובר את גבי שרף התחתונים והעליונים. פתאום השמים מתקדרים להם ומתחיל טפטוף. אנחנו בחלקו העליון של האגן, מעל לקטע הקניוני ואין חשש משטפון אבל כולנו נרטבים, והתכנון ללילה עם לינת בדד של החניכים מוטל קצת בספק.
צוות מדריכות במסע
כאשר אנו מגיעים לחניון שרף עליון, עלינו להיאבק על מנת להצליח להדליק מדורות תוך כדי גשם שממשיך להרטיב את העצים שנרטבו עוד קודם. אבל המוטיבציה גבוה והמדורות אט אט דולקות ומאירות את הלילה. דווקא עכשיו, אחרי שהקמנו את המחסות, והסתרנו את התרמילים מפני הגשם, הוא פוסק פתאום, ואנו זוכים להחליף סוף סוף לבגדים יבשים. לאחר שבדקנו את התחזית, ווידאנו שלכולם יש שקי שינה יבשים ובגדים יבשים, אנו מפזרים את הנערים במרחב החניון – כל אחד עם עצמו. שם הם מדליקים לעצמם מדורה קטנה, בונים מחסה אישי, ונשארים לבדם ללילה של מחשבה, קריאת מכתב מהבית וזמן לעצמם. זה זמן שלהם לחשוב בשקט, לשאול שאלות ואולי גם לתת קצת תשובות. זהו זמן נדיר ויקר שרובנו לא זוכים לו ביום יום, או לא מרשים לעצמו לחוות. ונערים אלו זקוקים לו עוד יותר מכל אחד אחר.
בבוקר הרביעי אנו מתעוררים ומתאספים שוב יחד. הנערים משתוקקים לחלוק את חוויית הלילה שעברו. וכך אנחנו יושבים ושומעים את סיפורי החששות וההתגברות עליהן.
אנו מתחילים את המסלול עם ירידה במורד נחל מרזבה לכיוון חניון מרזבה תחתון. יום נהדר שמעיבה עליו סיטואציה בה אברם בהתקף כעס רגעי משליך אבן מראש מפל המרזבה כלפי מטה – כאשר חניכים אחרים צועדים שם. זה קורה מול עיני, אני קורא לו ומודיע לו שהמסע שלו הסתיים ברגע זה, ובערב יגיע ג’יפ לקחת אותו – דבר שעד לפני יום היה משאת נפשו של כל חניך במסע – ועכשיו הופך פתאום לאיום ממשי.
יעל העו”סית, ורחל, אשת הטיפול של המסע, פונות אלי. הן מסבירות שאברם לא סיים דבר בחייו עד הסוף, ולדעתן לא לסיים את המסע ינציח מבחינתו את התחושה שאינו מסוגל. אני נקרע בין מה שנכון וחשוב לבטיחות של כולם, למה שנכון כרגע לאברם. אך למדתי כבר שלפעמים גם הוויתור נכון. לאחר התלבטות קשה אני מחליט לקחת את אברם איתי לצעידה משותפת. אנו מנהלים שיחה על משמעות של קבלת סמכות של אחרים – מדריך בהוסטל, בוס בעבודה, מדריך בטיול, מפקד בצבא. ואני מבקש ממנו לבחור היכן הוא רוצה לשים עצמו במשוואה הזאת, גם כאן ברגע זה בטיול פשוט במדבר, וגם בהמשך, בחייו הבוגרים. אברם מבקש הזדמנות נוספת – ואולי פעם ראשונה בחייו מקבל אותה ובאמת מחליט לעמוד בהזדמנות שנתנה לו. עד סוף המסע אברם משמש כחניך לדוגמא, איתי הש”ש מלווה אותו ונרקמת ביניהם חברות ואמון רב.
בלילה האחרון החניכים מדליקים מדורה בחוליות בעיניים עצומות – סומכים זה על זה. ובהמשך הערב הם שומעים בקשב רב את סיפורו של לוטן סלווין ז”ל, והולכים לישון מלאי מחשבות. ביום האחרון שנשאר למסע במורד נחל נקרות הם כבר הולכים כחבורת טיילים מנוסה ומסכמים את החוויה שעברה עליהם בשבוע החולף בהתרגשות רבה.
בצהרי אותו היום אנחנו באנדרטה לזכרו של לוטן סלווין – הכיסא של לוטן בגבעות שיזף שליד חצבה, שעל שמו קרויה העמותה המופלאה הזאת, “דרך לוטן” שמוציאה נערים מפנימיות, הוסטלים, ומסגרות אחרות לנוער בסיכון ואף עוברי חוק. אנחנו מתארגנים לטקס סיום קצר ומרגש בנוכחות גיל ואיריס סלווין הוריו של לוטן, ומספר מחבריו של גיל למילואים שהגיעו לבקר אותו בחצבה. אני מוצא את עצמי עומד לצידו של דניאל, ידי חובקת את כתפו וידו חובקת את כתפי ואנו צופים למרחבים, אותם מרחבים שלוטן שאל עליהם “אתם מבינים כמה רחוק רואים מכאן?”, ופתאום אני שואל את דניאל : “דניאל, עכשיו זה לא מפריע לך שאני שם יד על הכתף שלך?”
ודניאל עונה – “ביום השלישי למסע הבנתי שלא הוצאתם אותנו למדבר עם כל המשקל הגדול הזה והקור בלילה ובלי הרבה אוכל כדי לעשות לנו רע, אלא להפך…”
* דניאל- שם בדוי. כל שמות הנערים וצוות ההוסטל בכתבה זו הנם בדויים. הסיפור – אמיתי.
מאת: רועי מנדל
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
