רשמים מטיול בהדרכתו של יורם חן לנפאל, 11 רוכבים, 11 יום, שמונה ימי רכיבה, שלוש טיסות פנים, יומיים רכיבה בעמק קטמנדו, יום רכיבה בפוקרה, חמישה ימים על רכס האנאפורנה: תל אביב – איסטנבול – קטמנדו- פוקארה- ג’ומסום -קלגבני – מוקטנאת – טוקצ’ה- טטופני- פוקארה- קטמנדו – איסטנבול – תל אביב.
מאת: עזרא שהרבני
הכתבה פורסמה במקור במגזין האופניים BIKEPANEL
הגובה הוא כמו סמים
שביל צר עטוף מרעולים (שבילי עיזים) מוביל אל הפס בגובה 4200 מטר, מאתיים מטר מפרידים בינינו לבין תהילת עולם, Narayan Gopal Maharjan המוביל על אופני טיטניום זנב קשיח עולה ראשון, אנחנו מסדירים נשימה. זה אקורד הסיום לשלושה ימי טיפוסים באנאפורנה. נאראן, זוכה תחרות yak attac 2013 עולה בקלילות, נעצר מאוכזב באמצע, גולש למטה, מוריד אויר מהצמיגים ויוצא לניסיון שני. אנחנו עומדים משתאים איך הוא מנקה את העליה. המטרה שלנו היא לא נאראן, אנחנו צריכים לעלות קצת יותר מקלומק ארז ויורם שמוגדר על ידי סנטוס כאדם הלבן שניקה הכי הרבה מהעלייה.
הגובה הוא כמו סמים – משפיע על כל אחד אחרת, זילברמן חובב עליות אנארוביות כאלו כבר מזמן לא בתמונה. הוא אומר תודה על כל נשימה. תוסיפו לזה את הסטייק מבשר יאק שיושב לו בגרון ולא מחליק למטה, לוקח אותו בטנדם. ג’ הזדקן מגובה 3000 מטר ויצא לפנסיה. כאבי ראש, קוצר נשימה ואפילו הזיות הם חלק מתופעות הלוואי של הגובה, הרוב מוותרים עולים ברגל.
אני יוצא למקצה, שומר על דופק נמוך, כמעט חמישים אחוז מאחורי עד לנקודה של שיפוע צד סטייל דרך הסוכר, דרך צרה ומדורדרת מקפיצת דופק אל אזור הדמדומים, לקחת אוויר או למות. משחרר את הקליטים ונשכב כנוע אל מול נוף עוצר נשימה. המילה האחרונה תמיד שייכת להר, לוקח כמה דקות בה הנשמה מחליטה להשאר איתי, עובר עוד כמה מטרים ברגל עד סוף הקטע המדורדר ועולה לסיים את השליש האחרון. הפס אוטוטו בידינו, עוד שביל ארוך וזורם והכל מתגלה: 360 מעלות של האנאפורנה מסביב. על הפס שיחים מקושטים בדגלי תפילה, ברכות ובקשות של מטיילים:
all good things are wild +free
we are the champs. live young – live free…
כותל מערבי בזעיר אנפין, נוף של פסגות מושלגות, ראות מושלמת. מכאן נשאר לאבד אלפי מטרים של גובה בשבילים עתיקים, שלוחות בגוון מדברי מלאי חן שידגישו למה יורם הוא כזה גאון.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
סגירת מעגל
לפני שלושים שנה הגעתי בפעם הראשונה לנפאל, לא משהו מתוכנן, אקראי לחלוטין. הייתה זו המדינה ה-14 או ה-15 שהגענו אליה במסגרת הטיול של אחרי צבא. היינו רובצים על צ’אי צ’ילום צ’פאטי ומגרילים את המדינה הבאה אליה נגיע, לא עניין אותנו חורף, טיילנו לפי השמש.
לא הגענו מותאמים להרים, הם פשוט היו בדרך שלנו. הביצועים שלנו לא היו מוצלחים, כבר ביום הרביעי על מסלול האנאפורנה מפולות וחילוץ עם חבלים החזירו אותנו לניסיון הפיכה בקטמנדו. שם על גג הגסטהאוס בטמל, רן המשוגע היה מעיר את המהפכה כשהיה משכנע מקומיים לזרוק אבנים תמורת קפה ועוגה.
מעולם לא סגרתי חשבון עם נפאל, השנים חלפו ומקומות שהבטחת לחזור אליהם התגלו כרחוקים רחוקים עד מאוד. לא תכננתי להיות שם, חיסלתי את מכסת ימי החופש השנתיים שלי, אבל לחץ בלתי פוסק של זילברמן שבילה איתי במרוקו עם קלומק שבילה איתי באתיופיה. הביאו אותי לזחול להנהלה ולבקש מתנה לגיל חמישים שזה אמור להתרחש בכלל רק בעוד חצי שנה.
הדרך למזרח
הטיסה היא בטורקיש אייר ליין, מצד אחד התורכים מקדמים חוקים כמו זיכוי של אנסים בתנאי שיתחתנו עם הנאנסות ומצד שני חברת תעופה היא ליגת על. התורכים מפנקים במערכת מולטימדיה עם אינספור סרטי אסונות, כדי להיכנס לאווירה בחרתי לצפות בלופ באוורסט. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי של שני מדריכי טיפוס שלקחו קבוצות מטפסים לפסגה בשנת 1996, הנופים מכניסים אותך לאווירה והאסונות גורמים לך לשקול סיכונים ברכיבה, המלצה מניסיון: לראות את הסרט בדרך חזרה.
מבט על מרווח השעות מראה עניין קצת מוזר, פער של רבע שעה בין דלהי לקטמנדו. הנפאלים מסתבר בחרו להתבדל מההודים ולקחו יתרון של רבע שעה למרות שהם באותו קו אורך. בצדק, העם הנפאלי הרבה יותר נחמד, נעים ומנומס מהשכנים שבדרום. גם הדגל הנפאלי נבדל מאחרים, הוא היחיד שאינו מלבני אלא שני משולשים ביטוי לשתי האימפריות ששלטו כאן בהרים.
קטמנדו, נפאל
בנחיתה בקטמנדו אני חוזר להרגיש בבית. משהו בריחות הרחוב, בצפצופים על הכביש, במוזיקה המונוטונית המרגיעה, התפאורה מרתקת, באסטות, חנויות, אופנועים עם מינימום שלושה רוכבים כשרק הנהג עם קסדה, מכוניות, משאיות, טרקטורים, פרות, כלבים, קופים, כיכרות, מעברי חצייה כשכולם מנסים להידחף, כבלים של חשמל בגובה מטר וחצי, מקצועות של פעם, נפחים, אורגים בנול, ולמרות הכל הבלאגן מאורגן.
כאוס מוחלט שמשום מה מייצר תחושה של סדר. כולם מגיעים בסופו של דבר לכל מקום וגם אנחנו מגיעים אל המלון ואל אופני הג’יאנט טרנס 27.5 שהשכרנו מחנות ה Giant של סנטוס שאמור ללוות אותנו ביחד עם נאראן ובאנג’ה.
הרבה אופני עבודה ברחובות, להם רמה כפולה עם מוט שטנגה-ברקס מברזל. כולם מוליכים סחורה על האופניים, באסטה מהלכת של פירות, אופניים עם חמישה בלוני גז, המשדרגים מרתכים עגלה ועליה כל דבר, יצא לנו לחזות באופן ועליו ארון מכובד בגודלו.
תזונה בנפאל:
פיקנטי הוא הסטנדרט ומכאן הכל יכול רק להחמיר בחריפות, ספקולציה אומרת שזה עניין של הגיינה: החריף שורף הכל, גם ת’חיידקים. מומו הוא המאכל הלאומי, כיסוני בצק ובהם יש הכל: צמחוני, עוף ואפילו מתוקים.
מעמד הפועלים אוכלים דאל באט, ערימת אורז ובצידה מרק עדשים, מצד שני עם כל ההשלכות על מערכת העיכול מרק שום הולך חזק בהרים.
הגודל הסטנדרטי של בקבוקי הבירה הוא 650 מ”ל – בערך שני שליש ובמתמטיקה פשוטה לנפאלי ממוצע שגודלו כשני שליש מאדם לבן, הרי שיש לו בדם הרבה יותר אלכוהול. אצלנו מדובר במינון מדויק לאווירה טובה.
הצוות המקומי
נפאל היא מדינת הגמדים. סופסוף אנחנו מרגישים גבוהים. הרוכבים הנפאלים המקומיים מציגים משקלים שהיו לנו בגן שושנה. הם נולדו ארבע קילו ומאז הם הכפילו את עצמם. ליוו אותנו Santosh Rai, Jevi Limbu ו- Narayan Gopal Maharjan, עם חולצות רכיבה של פנקייר himalia Singeltracks, חלקם אלופי נפאל בדאון היל ופודיומיסטים בyak attack (תחרות רב יומית בגבהים של מעל 3000 מטר בנפאל).
הם רוכבים כאילו יש להם מלאי חלקי חילוף. אחרי שבילינו איתם בירידות כמעט עשינו במכנסיים. הם מגולחים טבעי אין שערה אחת על הגוף, כמה חיסכון על גילוח, מכסימום פינצטה לעשות שפם, אין מטען גנטי של המזרח התיכון – רוכבי כביש טיפוסיים. מזכירים את קווינטנה ומעידים אולי על חיבור עמים בין נפאל לקולומביה.
אחרי החופשה האחרונה בפראג בה זכינו להתנדנד בשירותים שמותאמים לגובה של 1:85, מחפשים איזה שרפרף להניח עליו את הרגליים, כאן הגבוהים מאתגרים את עצמם ביציאה מהמקלחות הנמוכות כששלטי mind your head לא מונעים מפגשי ראש משקוף.
עמק קטמנדו
בעמק קטמנדו בילינו את היומיים הראשונים, דיי מהר הקבוצה התגבשה, הרגשנו דיי נוח לפתוח את הפה בפני רופא השיניים וחשפנו את הנגעים בפני רופא העור שבחבורה.
שמות חיבה ניתנו לכאלו שלא הביאו מהבית, יונתן הפך לג’ון ג’ון, עילם לקדימה כי רכב קדימה והצוות מקס את אלכס למלקס 360 בעקבות צילומי ה-360 שהם ביצעו בכל רגע מנוחה.
ביום הראשון יציאה מהמלון בעליה לרום של 1850 מטר וגלישה בסינגל זורם למטה. יער אלפיני עם מעברי מים וקרירות של סתיו ארץ ישראלי. הנהיגה בנפאל היא בצד שמאל כמו באנגליה, באופניים כמו באופנוע קשה לבחור צד. ברכב אתה כנהג ממקם את עצמך במרכז הכביש, כאן אתה מטפס, חריגה לימין מסוכנת, האופנוענים בירידות מכבים את המנוע, רמז למשבר הדלק שיש במדינה. עם ראות של בין ערביים סכנת נשמות להסתמך על חוש השמיעה בעניין הזה.
כמו בכל טיול של יורם הגובה כמו המתח נבנה בהדרגה וכך ביום השני מקטמנדו בגובה 1350 עולים בג’יפים לנקודה הכי גבוהה בעמק בגובה 2700, מקדש פולצ’וקי. הדרך מערבלת את הגוף ומערטלת את הנשמה. דרך נופית מחוספסת מלווה בחריקות שיניים ותצפית אל ההרים. בפסגה מקדש פתוח עם קלשוני שיבא, דגלים צבעוניים עטורים בתפילות, עמדת מנחה לאלים וריחות של קטורת בגוונים שונים. מקומית מגישה לנו תרנגול לצילום משותף, אנחנו מחייכים עד שמבינים שרגע אחרי, חמישים אחוז מאיתנו לא ישרדו את החצי שעה הקרובה. תרנגול כפרות – מעניין שהמקומיים לא קלטו ששליחי האלים מונעים מהמנחות להירקב, ממש כמו שהכספים אצלנו נשארים אצל השליחים ולא מגיעים לאלוהים.
הירידה לקטמנדו היא בשבילי הליכה רצופות מדרגות. כבר בכניסה לסינגל מקס רופא השיניים פורק את האצבע השלישית, לא משהו שאי אפשר לתקן ולהמשיך אבל כן משהו שאפשר אחר כך להתלוצץ עליו.
התפריט בהמשך הוא שביל צר ברוחב ארבעים סנטימטרים בדרך מפותלת עם תהום בצד ימין. “תחשוב ביבי תחשוב ליברמן”, הדרך להתמודד היא להישאר במרכז, אבל אני נצמד לשמאל שובר חזק ימינה והגלגל הקדמי צונח אל התהום. אלכס מגדיל ומפספס את השביל, מוצא את עצמו סומך על השיחים שימנעו ממאה הקילו שהוא סוחב לקצר תהליכים וליפול למטה.
אורבן בקטמנדו
כל יום רכיבה מסתיים ברכיבת אורבן אל המלון, הרכיבה היא קטע מסרט פסיכי, מהאגזוזים אנחנו הופכים לבשר מעושן. הרעלת co, המקומיים רוכבים עם מסיכת רופא, מי שיש לו בנדנה הסתדר, מי שהתחיל את הרכיבה בגוון של עולה מרוסיה מסיים בצבעים של אתיופי. רוכבים בין מאות ווספות וכשמאיטים נשענים על מכוניות, מפחדים רק ממשאיות Tata ההודיות, נדחפים בין כולם, לפעמים מפסיקים לפדל, מחזיקים באיזה חלון, נותנים לו לעשות את העבודה השחורה. לחצות צומת זה עניין של החלטה: לא תבוא נחוש לא תחצה.
יושבים על הגלגל של סנטוס שצועק follow the line, אבל הכביש הוא דינמי ומי שלא צמוד לגלגל שלפניו חווה נתק.
נשמעים רק לצפצופים של שוטר התנועה. סטג’ על משרוקית זה כל ההכשרה שלו, הוייז קורס אין סוף אתרעות של רכב עומד בצורה מסוכנת, מפגע בצד הדרך, כולם מפגעים, לכולם פוטנציאל של ריסוק איברים, משחקי מחשב של פעם. השיא כמובן היה כשסנטוס שאיבד כבר טחול על האופניים, הזמין אותי לראש בראש בג’ונגל האנושי הזה. דופק אנארובי בשמיים בהילוך הכי רע שיש, אולי מהנימוס או מהכנסת אורחים יצאנו תיקו.
מאת: עזרא שהרבני
