הרוח מנשבת בעדינות, מלטפת את פני כשאני מפדלת בקצב על האופניים ברכיבת בוקר מוקדמת בין נהריה, אכזיב לראש הנקרה. זוהי רצועת החוף שאני זוכרת אותה כאחת היותר יפות בישראל, לפני שהתחילה המלחמה בצפון. האם היא נשארה כך אחרי תקופת המלחמה? האם החוף השתנה כשהאזור היה סגור? אני יוצאת לחקור על שני גלגלים.
ביום רביעי 04.12.24, בהתאם להנחיות פיקוד העורף, הודיעו ברשות הטבע והגנים שהם פותחים בפעימה ראשונה את חלק מהגנים ושמורות הטבע שנסגרו בתחילת המלחמה בצפון הארץ. הגן הלאומי אכזיב נמצא ברשימת אלו שנפתחים. בבוקר יום למחרת כבר קפצתי על האופניים שלי בהתרגשות כדי לבדוק מה קורה עם המסלול הקבוע שלי, בין נהריה לראש הנקרה. הכנתי את הפוסט הזה על המצב היום באכזיב דווקא עכשיו, כדי לחזק את הצפון, לאחר או תוך כדי מלחמה. הימים שעוברים יגדירו באיזה מצב אנחנו.
[רישום]
זו הייתה שגרת הבוקר הקבועה שלי כל יום. אני גרה בנהריה, ולפני המלחמה הייתי עולה על אופניים מוקדם בבוקר. אותו מסלול מיום ראשון עד חמישי. שעה חמש ורבע בבוקר- רכיבת בוקר שמתחילה בחושך עם פנס עד לראש הנקרה, דרך אכזיב, וחזרה כל הדרך באור ראשון. מקלחת טובה, כוס קפה חם, ואני בנסיעה בדרך לעבודה. אבל השגרה של כולנו השתנתה בוקר אחד, בבת אחת. תחילה בדרום הארץ, ויום למחרת בצפון.
זריחת בוקר בטיילת נהריה
רוב תקופת המלחמה בצפון לא רכבתי בבקרים. הפחד מאזעקה בזמן רכיבה גבר על החופש שברכיבה. בימים שכן מצאתי את המחשבות החיוביות והאומץ לצאת לרכיבת בוקר, שיניתי את המסלול הקבוע שלי ורכבתי דרומה לכיוון שבי ציון וחזרה. זמן ההתגוננות בנהריה הוא 15 שניות, וכשהיו אזעקות כשרכבתי, עצרתי במיגוניות שעיריית נהריה פיזרה באזור הטיילת בים. כן, עדיין קמתי מוקדם כל בוקר, מתלבטת מה לעשות: לצאת לרכיבה או לנסוע מוקדם לעבודה? רוב הפעמים צעדתי בכבדות לרכב, שמה חדשות ברדיו, מתניעה ונוסעת לעבודה. עכשיו, אני יוצאת לרכיבת גישוש ראשונה. אז מה בתוכנית?
מצטרפים לווצאפ של אאוטפאנל
{join-whatsapp-http://tiny.cc/outpanel-channel}
בתוכנית רכיבה מטיילת נהריה דרך אכזיב ועד ראש הנקרה. הלוך ושוב דרך שמורות הטבע. הדרך כולה ברכיבה מישורית של כ- 21 ק"מ. אני בוחרת היכן אני רוצה לעצור מראש לצלם. בודקת ערב קודם את מזג האוויר הצפוי: 13 מעלות, מעונן, עוצמת רוח של כ- 8 קמ"ש. מכינה את ציוד הרכיבה ואת ציוד הצילום.
המסלול: רכיבה מטיילת נהריה, דרך אכזיב לראש הנקרה. תיכנון ושימוש באפליקציית MAPY.CZ
את מסלול הרכיבה באופניים אני מתחילה במפגש בין שדרות הגעתון עם הטיילת על חוף הים בנהריה. חורף עכשיו, והנוף כאן יפה יותר עם הצבעים העזים של הזריחה המשולבים בתוך הלבן של העננים. השעה מוקדמת ועדיין חושך בחוץ, רוכסת את הקסדה, סוגרת את המעיל עד הסוף, עולה על האופניים בהתרגשות ומתחילה לפאדל בשקט. מכאן אני רוכבת צפונה על שביל אופניים ייעודי לכך בטיילת. נהריה השקיעה לא מעט בהתאמת הטיילת לפעילות ספורטיבית. הוגדרו אזורים שיש בהם מתקני כושר, פארק נינג'ה, פארק לכלבים, מסלול לרצים והולכי רגל, ומסלול צמוד חלק וזורם לרוכבי אופניים. שני נתיבים - מושלם.
{new_ads}
שביל האופניים באזור הזה מתפתל כמו נחש, ואני זורמת איתו. בין המסלול לרוכבי האופניים להולכי רגל, מורמות להן סככות צל צבעוניות. לי הן מזכירות פטריות עגלגלות אחרי הגשם. ממשיכה ברכיבה קלילה עד לסיום שביל הטיילת, מיד אחרי פארק גיל לכל גיל. אני ממשיכה ישר בכביש צר המקביל לחוף הים. מכאן מתחיל האזור שלא ביקרתי בו מעל שנה. לזה חיכיתי. מה מצפה לי? מה המצב כאן עכשיו?
סככות צל צבעוניות, לי הן מזכירות פטריות אחרי הגשם
זהו האזור הפתוח והפרוע יותר, עם רכיבה/ריצה על כביש/חול וחצץ עד ללגונה הכחולה. מיד אני מבחינה שהכביש נבקע במקומות מסוימים עם הזמן, והרוחות מעיפות את החול מזרחה על הכביש. המקום בהחלט לא מתוחזק, אבל עדיין זו אותה חווית רכיבה בשטח הזה שהייתה - רכיבה משולבת חול וכביש. מרחוק אני מזהה ליד הים חפץ אדום, ואני מתקרבת אליו. דוחפת את האופניים על החול הרך ונעצרת ליד כיסא אדום. מישהו דאג להביא לפה כיסא אדום, הדליק מדורה ליד והתיישב מתישהו כאן והביט צפונה. מה עבר עליו? אני לא יודעת. אבל גם אני עומדת מאחורי הכיסא ומביטה צפונה. מבחינה בים באי שגביון, או בשמו השני - אי האהבה.
זה האי היחיד באזור שעליו מותר לעלות, בניגוד ליתר האיים השכנים לו באכזיב שאפגוש יותר מאוחר. בסוף שנות השמונים בנו עליו בת קפה עם המוני מבקרים שבאו לחוות את החוויה המשונה. הבחירה הייתה שלך - להפליג אליו או לשחות עצמאי. הסיפורים מאז מספרים שאם היה חסר סוכר בבית הקפה, היה לוקח שעה להביא. בכל זאת, שעה הלוך ושוב לנהריה בים. מה קרה למקום אתם שואלים? סופה אחת חתמה את סופו. פורק ונהרס עד היסוד. אם זה לא היה קורה, המלחמה הייתה משביתה אותו, כמו את רוב בעלי העסקים בצפון. אלו האחרונים ספגו לא מעט בתקופת המלחמה. זה הזמן שלנו לרכוש ולעודד את העסקים הקטנים, לאפשר להם להמשיך להתקיים ולהפיח חיים מחדש בצפון.
סיפור הכיסא האדום- עוד יסופר עליו מעשיות
נהריה הכריזה על החוף הצפוני כחוף מוכרז לקמפינג. מה שאומר שבעבר, ברכיבה באזור הזה בשעות הבוקר המוקדמות, הייתי רואה אוהלים ואזור מתחם של קרוואנים. חלק מהחוף הזה לא מוגדר כמשמורת הטבע של חופי אכזיב, אלא שייך לחופי נהריה וזו הקימה כאן מתחם אוהלים. חופי אכזיב שאגיע אליהם בהמשך כן מוגדרים שמורת ים מוכרזת. לכן, הלינה והשהייה בלילה בשטחי השמורה אסורות, על מנת לא להפריע לבעלי החיים באזור. כיום החוף הצפוני ריק מאוהלים וגם מאנשים. רק הכיסא האדום נשאר לעדות שהיו כאן בעבר.
מגיעה ללגונה הכחולה. עוצרת בצד שמאל של הכביש, ממש לפני שאני מתחילה בירידה ימינה על הכביש, אני עומדת על הגבעה לתצפית מטה. הלגונה הכחולה נמצאת בחלקו הדרומי של רצועת אכזיב, שנמצא בין חוף הבננה ביץ' לנהריה. חלק מהמבקרים מכנים את המקום "העין הכחולה", כיוון שממבט על אפשר לראות את הבריכה הרדודה שכלואה בין החוף למפרץ האבנים בצורת עין. אני בעיקר זוכרת את המקום מלא בילדים המשכשכים בתוך הלגונה, נהנים מהבריכה ללא הגלים ומחול הים. שילוב מנצח מבחינתם.
הלגונה הכחולה או העין הכחולה
ממש על הלגונה היה מועדון שייט פעיל שהיה מרכז תיירות וספורט ימי. כך שאת המקום הזה אני זוכרת כמלא בפעילות ספורטיבית ענפה. החל משיט בסירות, צלילות ליד האיים, שיט בקיאקים, חתירה בסאפ או גלישה, שחייה במים פתוחים, שנירקול ועד צלילה חופשית. היום כמעט ואין כאן פעילות, חוץ מהדייגים שאני מבחינה בהם מהתצפית מעלה. אני צועדת מטה לבריכה ונהנית מאוישת המים של הלגונה הכחולה ומהמפרץ הדרומי הקטן והיפה לידו.
בדרך למטה, אני רואה לא מעט מכוניות חונות גם בשעה המוקדמת. שמחה לדעת שאנשים מגיעים. אני מתקדמת לצד הצפוני של הלגונה הכחולה. מורידה נעליים וגרביים, ונכנסת למים הרדודים. המים קרים, אבל מה לא עושים בשביל תמונה מול הזריחה מהמזרח. השמש מלטפת את המים בחום, ואני מכניסה אותה ואת פארק אכזיב לפריים ולתמונה. בדרך חזרה לכביש מעלה, אני נפגשת עם זוג מבוגרים הנכנסים לשחייה דרך המפרץ הדרומי. הגוף שלי מצטמרר מהמחשבה על המים הקרים. אני מצלמת אותם, וגאה בהם ששום דבר לא עוצר אותם – לא המלחמה, לא הגיל ולא הזמן.
{new_ads}
שחיית בוקר מוקדמת
חזרה על האופניים. אני עומדת על האופניים בירידה הכיפית על הכביש הצמוד לגדר חוף בננה ביץ'. אני לבד, כך שאני מרשה לעצמי לשחרר צעקת שחרור ולחייך כל הדרך בירידה. בדרך למטה אני מבחינה שחוף בננה ביץ' נראה אחרת. הגדרות הורדו, הציליות קרועות. המקום נראה שומם, ואני רוכבת בחנייה לכניסה לחוף ומזהה שם חיילת שיושבת. אני עוצרת לידה, ואנחנו אומרות שלום. אני שואלת אותה אם אפשר להיכנס לזרוק מבט, והחיילת עונה שאין כניסה לאזרחים "זהו שטח צבאי סגור". אני מהנהנת בראש, זורקת חיוך ומאחלת לה המשך משמרת שקטה.
רוכבת על הכביש מזרחה, לעבר הבניינים הגבוהים שעומדים זקופים, ולכביש הכניסה/יציאה מחוף בננה ביץ'. עד שגלגלי האופניים שלי עולות על מסילת רכבת. כאן, אני פונה שמאלה לשביל כורכר הצמוד לפסי הרכבת הישנה. הצמחיה שגדלה כאן מסתירה את פסי הרכבת, מידי פעם חלקי פסים מבצבצים בתוך הצמחייה. בשלב מסוים, פסי הרכבת נגלים בשיא תפארתם, ואני מנווטת את דרכי בין שלוליות קטנות של מים – תזכורת לכך שירד כאן גשם לפני מספר ימים. חורף, כבר כתבתי?
מה עושים כאן פסי רכבת אתם שואלים? בעבר פסי הרכבת כאן שימשו את הצבא הבריטי וחיברו בין חיפה לביירות וטריפולי בתקופת שלטון המנדט הבריטי כאן. אני מהרהרת במחשבה איפה יכולנו להיות היום אם לבנון הייתה מדינה שוחרת שלום. האם מסילת הרכבת הזו עדיין הייתה פעילה? אילו קשרי סחר היו יכולים להיות במזרח התיכון? מחשבה נחמדה, אבל לא מציאותית, ואני ממשיכה לדווש בשתיקה במקביל למסילת הרכבת, פונה שמאלה ומגיעה לחניון גן הלאומי אכזיב.
מפגש הכביש המשובש עם נחל כזיב. מסע ים אל ים עובר ממש מתחת לגשר הזה
כמה מכוניות חונות בחניית אכזיב. קבוצת רצים מותחת שרירים לפני תחילת הריצה או אחרי סיום ריצה. אני זוכרת בחניון הזה לא מעט קבוצות ריצה שנפגשות כאן ומתחילות לרוץ. כשהייתי רוכבת את דרכי חזרה, היו כאן לעיתים שולחנות פתוחים בחנייה עם מזון ושתייה לרצים. אני עוברת את גן לאומי אכזיב ופונה שמאלה. השלט של מדינת אכזיב עדיין כאן, מורם וגאה. מכאן, הכביש הצר משובש, והופך למשובש יותר כשאני מגיעה למפגש עם נחל כזיב – הנחל הגדול ביותר הזורם בגליל המערבי, ונשפך בדיוק מפה לים התיכון. מסביב הרבה גזעי עצים, ענפים פזורים וחלקי פלסטיק שהנחל סחף בדרכו. מערום שאריות. אני עוברת אותם באיטיות.
{new_ads}
זו גם נקודת התחלת מסע ים אל ים. עוברים מתחת לגשר וצועדים מזרחה עם זרימת הנחל. אזור לינת הלילה ממש מעבר לסיבוב, והוא נראה שומם כשאני עוברת לידו. בשעות הבוקר המוקדמות האלה הייתי רואה מטיילים מתפללים, שותים קפה ומתארגנים ליציאה. אני מביטה סביב – אין כאן אף אוהל, אין אף מטייל שמתחיל את המסע. לא היום, כנראה גם לא מחר. אולי גם לא בתקופה הקרובה.
הם פה! איך שאני עוברת את הסיבוב, אני מבחינה בדייגים. אני שמחה לראות אותם, כמו בעבר. הם פה, כאילו היו פה כל הזמן הזה, לא עזבו מעולם. למרות שאני יודעת שרק לאחרונה הם חזרו לכאן. עומדים שעות ארוכות, יום ולילה, בכל מיני מקומות אסטרטגיים על סלעים שמבצבצים מן המים, וזורקים את החכה לים. מתפללים את תפילת הדיג לדייג מוצלח. אני מבחינה בדייג עם דג גדול על חכתו. הוא צועד לדלי ומניח את הדג בתוכו, וחוזר לדוג שוב.
אכזיב שופעת בדגה
אכזיב שופעת בבעלי חיים ימיים – שפע של סוגי דגים, גם דגים נדירים. צבי ים המגיעים להטיל ביצים בחוף בצת. ובשנה האחרונה, במלחמה, ביקרה אותנו בנקרות כלבת הים "מאיה". חיילי המילואים שבדקו את מקור הרעש בין הנקרות תיעדו אותה. "זו זכות לראות אירוע כזה ולתת חדשות לא מבצעיות. אנחנו רגילים למצוא אמל"ח, ומצאנו עכשיו כלבת ים", אמר אחד החיילים שגילה אותה. מקסים בעיני, גם זה קורה פה בזמן מלחמה.
אני מגיעה לאנדרטת המעפילים ועוצרת. אני עוצרת כי יש מחסום. על המחסום כתוב "הכניסה לחוף אסורה". ואני עומדת בצד ומתלבטת מה לעשות. האם כאן אני מסובבת את האופניים וחוזרת חזרה? ככה לסיים? אישה מבוגרת שרצה נעצרת לידי, מחייכת אלי ומסבירה לי שמכאן חוף אכזיב עדיין מוגדר שטח צבאי. אפשר לעבור, אבל זה באחריותי.
{new_ads}
הכניסה לחוף אסורה
היא מסבירה לי שחשוב שאני אדע שיכולים להיות נפלים בשטח, חשוב שאני לא אגע בחפצים זרים שאני אראה בדרך. אם אני אזהה חפץ זר, נכון שאדווח למוקד 100. אני מודה לה, והיא עוברת את המחסום וממשיכה לרוץ. אני מוצאת בצד שמאל מעבר צר לאופניים, ואני משתחלת דרכו. מוצאת את עצמי עומדת מול אנדרטת המעפילים.
יש פה שלט חדש שלא זכרתי אותו מהרכיבות שלי בעבר. עליו נכתב משפט של נתן אלתרמן: "הן ראית כיצד מספינות אל החוף הם נושאים את עמם עלי שכם". תרשו לי לקחת אתכם שוב אחורה בזמן, לתקופת השלטון הבריטי כאן. אוניית המעפילים "חנה סנש" שהביאה יהודים ששרדו את השואה לארץ מאיטליה, התנגשה בשרטון בדיוק כאן, במקום הזה. נטתה על צידה ונעצרה. המעפילים חולצו ופוזרו באזור בעזרת הפלמ"ח ותושבי הסביבה. את צוות הספינה האיטלקית שלחו בפעולה חשאית חזרה לאיטליה, שם הם טענו שספינתם טבעה. את המשפט כתב נתן אלתרמן לרב החובל. הספינה, אגב, שופצה מאוחר יותר וחזרה לתפקוד מלא.
האנדרטה באכזיב
גורלה הטוב של הספינה "חנה סנש" נחשב ייחודי לאותה תקופה. רובן המוחלט של הספינות שהגיעו לאזור לא הצליחו לפרוץ את המחסום הימי, נתפסו על ידי הבריטים, והמעפילים ששרדו הועברו למחנות המעצר בעתלית. האנדרטה הוקמה משרידי אוניות המעפילים "אקסודוס" ו"פאטריה", לשלושתן יש סיפור עצוב וכואב מאחוריהן. האנדרטה שנבנתה יצקה חיים חדשים בפלדה הדוממת ששקעה באוניות המעפילים, כיצירת אומנות המעלה על נס את רוח האדם.
גם האנדרטה עברה שיפוץ לאחרונה. על האנדרטה נכתב: "ציון הלא תשאלי לשלום מעפילייך". איזה גבורה מדהימה של התושבים והפלמ"ח ובעיקר אחדות ואחווה של כל התושבים, שהרגישו צורך לפעול יחד לטובת הכלל והפרט. כולם התאחדו תחת אותה מטרה – הבאת אחינו ואחותינו לכאן, למדינת ישראל שהוקמה מספר שנים לאחר מכן. אותי זה זרק מיד לתקופה שלנו – חטופים, חיילים בדרום ובצפון, מלחמה. האם הגיעה הזמן לאחדות ואחווה? יש לנו עוד הרבה מה ללמוד מההיסטוריה שלנו.
{new_ads}
שמורת ים אכזיב
אני עולה חזרה על האופניים ומתרחקת צפונה מהאנדרטה. אני רוכבת לתקופה אחרת של ימינו, והמקום נראה אחרת ממה שאני זוכרת אותו. מיד אני מבחינה שאני באזור צבאי. עמדות התגוננות מפוזרות בצידי הכביש מבטון, ושקי חול מסביבם. ציוד צבאי על דיונות החול, עמדות מפתח שונות, ועמדות חיילים. להם אני מרימה את היד ומאותתת לשלום תוך כדי נסיעה. אני מצדיעה לכם. לכל החיילים שמאפשרים לנו להמשיך לקיים את חיינו בביטחון. אני מכניסה את המצלמה לתיק וממעיטה בצילומים.
ממש כאן על הכביש הזה בסביבות השעה שש בבוקר הייתי בעבר ברכיבה מריחה ניחוחות משגעים של מאפים. ממש מעבר לכביש מספר ארבע קיימת מאפיית "תושה בייקרי". המאפייה נסגרה בזמן הפינוי בצפון, ומאז הריח והטעם המדהימים של הקפה והמאפים חסר. אם הגעתם לכאן, עצרו רגע ליד המאפייה. אם הם פתוחים – הרווחתם חוויה. אפשר ומומלץ לעצור גם בנהריה לקפה ועוגה בסוף הרכיבה.
שמורת אכזיב- תמונה מלפני המלחמה
הלב נצבט מעט, המקום מרגיש ונראה זר ושונה. הזיכרונות שלי מרכיבות הבוקר כאן מצוירות לי אחרת. העובדה שלא ביקרו כאן אזרחים מעל שנה מראה את אותותיה בפועל, אבל היופי עדיין כאן. מתחבא לו. מתגלה ביופיו בצנעה, הוא נמצא כאן מסביב. צריך רק להסתכל עם המשקפיים הנכונות לתקופה, להזיז קצת את זה, להרים ולפנות את זה, והטבע כפי שהיה בעבר נמצא כאן. הזריחה וחומה עדיין איתי מהמזרח, ואני מצלמת שתי בחורות רצות שעברו אותי וברכו אותי עם חיוך.
ליד חוף בצת אני עוצרת את הרכיבה ומתהלכת. בעבר היו כאן קראוונים, שולחנות ומשפחות שבאו להנות מהחוף. לא נשאר כאן הרבה. גם הכניסה לחוף לא נראית במיטבה. גדרות הבמבוק שהסתירו את החוף נפלו ואינם עוד. יתדות האוהלים נשארו עומדים עירומים. אבל הדקלים וחלק מקירות האבן שרדו את התקופה יפה מאוד. גם השלט "לפני שאמות..." להפתעתי הרבה, החזיק מעמד. אני מתקרבת אליו לראות מה נכתב בו. אחד כתב "לאהוב", שני כתב "לשנות את העולם", שלישי כתב "לחיות בשלום". לכל אלו יש משמעות מיוחדת ואחרת עכשיו.
הכניסה לחוף בצת
אני ממשיכה לאחד המפרצונים בחוף בצת, משכיבה את האופניים ומטפסת על השטח הסלעי. האזור הוגדר בשנת 2019 כשמורת הטבע החדשה – "ים אכזיב". זו השמורה הימית הגדולה בישראל, המשתרעת לאורך של כ-7 ק"מ של חוף מפורץ, מגבול ישראל ולבנון בצפון ועד לצפון העיר נהריה בדרום, ולמרחק של כ-15 ק"מ מערבה מקו החוף אל תוך הים. מכאן, כשאני עומדת על השטח הסלעי הזה, אני מבינה גם למה. כאן אין חול, ושטחי הסלע בתוך המים מעודדים התיישבות של חסרי חוליות. אלו מושכים דגים וטורפים גדולים יותר, כך שמתקיים מארג מזון עשיר. אלו הופכים את המקום לפעיל ויפה.
{new_ads}
מרחוק, אני מזהה את שלושת האיים הקטנים היחידים של אכזיב: שחף, תכלת ונחליאלי. איים אסורים לביקור אדם ובכך משמרים את החיים התת-ימיים וגם את החיים הפעילים מעלה לעופות הנפוצים. הגלים מתנפצים בחוזקה על הסלעים לידי, הם ממשיכים בשלהם. כן מלחמה, לא מלחמה, זה לא משנה להם. אני מביטה מטה לתוך המים ומזהה דגים קטנים הנעים עם זרימת המים. החיים לא קלים כאן לחיי ולצומח, אבל הם היו כאן וימשיכו להיות כאן גם אחרינו. רחש תנועת הגלים מהפנט, ואני מתיישבת לכמה דקות. מקשיבה לים, לרגשות ולמחשבות.
מפרץ באכזיב- החיים חזקים יותר מהכול
מכאן, אני ממשיכה לכיוון הנקודה הצפונית ביותר בקו החוף של ישראל – ראש הנקרה. פנינת הקסם הכי צפונית בישראל. לעוד לגונות בצבע כחול טורקיז, לעוד מפרצונים קטנים וייחודיים. עולה את העלייה והירידה היחידים בכל המסלול, כ-40 מטר גובה. מצחיק. מצד ימין עדיין נמצאים מתקני הספורט שבעבר היו עמוסים בפעילות. כיום הם עומדים ריקים, עם שקי חול מפוזרים בפינות מסוימות.
ממשיכה ישר בלי עצירה, אני רוצה להגיע לצלע ההר של ראש הנקרה. לרכס בצבע לבן המרהיב ביופיו ובייחודו באזור. הוא ליווה אותי בזווית העין כל הדרך מנהריה. מתחתיו נמצאות הנקרות הלבנות הגדולות, שנוצרו במלאכת החציבה המתמשכת של המשקעים במהלך אלפי שנים. בדרך כלל אני עוצרת כמה מטרים ממנו, מטפסת מעלה על גבעה קטנה ומתיישבת שם עם כוס קפה חם. בימים שיש לי יותר זמן, אני מטפסת עם הכביש מעלה לאזור הרכבל. עוצרת שם לתצפית דרומה. הפעם, לצערי, כל התוכניות האלו לא יקרו. אני עצרתי. לא מיוזמתי. מחסום נוסף עצר אותי. עליו נכתב: "אין מעבר שטח צבאי". זהו, עד כאן. אני עומדת ומביטה צפונה.
"אין מעבר שטח צבאי" עד כאן.
לאן אנחנו ממשיכים מכאן
אני מסתובבת וחוזרת חזרה את כל הדרך לנהריה עם רגשות מעורבים. המקום נראה דומה ובכל זאת שונה. כמובן שנדרש תהליך שיקום ארוך כדי להחזיר את המקום למה שהיה, אבל גם במצב הנוכחי רואים את היופי שלו. ההיסטוריה עדיין כאן, בכל מיני פינות בדרך; ההווה בועט בנו, מטלטל אותנו, משאיר בחוזקה את אותותיו. והעתיד? הוא עדיין לא ידוע. האם אנחנו סיימנו את המלחמה מול לבנון? האם אנחנו עוברים לגזרת סוריה? אף אחד לא יודע מה צופן לנו העתיד. אבל בינתיים, אנחנו כאן, לא הולכים לשום מקום. אני וכל אלו שצעדו, רצו ורכבו באופניים לצידי היום. אני אמשיך לרכב דרומה במהלך ימות השבוע עד שהמצב יהיה ברור יותר. ובסופי שבוע, כשאור הבוקר יעלה, אני על האופניים, רוכבת צפונה.
לחצו פה להצטרף לערוץ אאוטפאנל בטלגרם
מאת אפרת בן חמו
אפרת - נהנית לטייל ולצלם. כותבת כדי לעודד אחרים לצאת ולטייל, להיות סקרנים ולחקור את הטבע סביבנו. מקווה שהתמונות והכתיבה יגרמו לכם להשראה לצאת, לראות ולחוות את היופי הזה בעצמכם.
