"מחלת הגבהים" אצלי הגיעה מאוחר. לאחר מספר שנות אופני שטח, סקי  טריאתלונים, מרתונים ואיש ברזל החלטתי שהגיע הזמן לעלות למעלה.

כתב וצילם: שי לחוביצר

למה קילימנג'ארו?

משום שהוא מתאים לכניסה לתחום: ההר מתנשא לגובה 5,982 מטר, והמטפסים אליו עוברים במסלול יחסית סביר, שיש לו חמש אופציות שונות לטיפוס. זה מסע שנמשך זמן קצר יחסית ומתאים לחופשה רגילה מבחינת אורכו: שישה ימים ובעיקר – המסלול לא טכני ולכן לא מחייב הכשרה מיוחדת. הקלימנג'רו הוא ההר הגבוה ביותר באפריקה (אחד משבע הפסגות הגבהות בכל יבשת) וכושר בסיסי טוב מספק לטיפוס אליו. אולי נכון יותר לאמר "להייקינג אליו"…
ההרפתקה כולה עולה כ-2500 דולר לאדם, כולל טיסה (דרך אדיס אבבה), העברות, מלונות, דמי כניסה והדרכה על ההר. מומלץ לעלות בעונות היבשות, כלומר בדצמבר וינואר או מיוני עד אוגוסט

המדריכים

אני בוחר תמיד מפעילים מקומיים לחוויות מהסוג הזה, מאחר והם מכירים כל אבן במסלול. כאן בחרנו חברה שמנוהלת על ידי דזמונד ואדוארד, אב ובן שהם הדור השני והשלישי למשפחה בריטית קולניאלית שמוציאה טיפוסים לקילמנג'ארו (www.maranguhotel.com). משפחתם חיה אי שם למרגלות ההר בכפר Marengo מזה ארבעים שנה, והם עושים עבודה מעולה. הצוות כמובן מקומי ממוצא סוהלי. המדריך שהוביל אותנו טיפס את ההר 88 פעמים. חי ונושם את ההר מגיל צעיר, מכיר כל שיח וכל סלע, בקיצור – מקצוען.
יצאנו לטיפוס שני זוגות חברים והצוות שלנו מנה 12 איש: מדריך ראשי,שני עוזרי מדריך, ארבעה פורטרים (15 ק"ג מקסימום לתרמיל -שנשקל ונבדק לפני היציאה ועל ההר) טבח,עוזר טבח ועוד שלושה עוזרים לעוזרים. סך-הכל שלושה מלווים לכל מטפס – אולי נשמע הרבה, אבל זה התקן.

למרות הטיפוס הפשוט לכאורה, בכל זאת מדובר במשלחת שחייבת רמה מסוימת של מקצועיות – בשעה 17.00 התבצע תדריך מפורט של המסלול ע"י בעל הבית דזמונד, סקירת מזג האוויר ומה לוקחים.תדריך בריטי מוקפד מאד. מיד לאחר מכן עוברים מסדר ציוד אותו עורכת אישה מקומית שמכונה "דבורה", כמו סמל המחלקה בקצין וג'נטלמן- קשוחה, ללא פשרות מוודאת שכל פריט קיים ותקין:  מקלות, תרמוסים, מעילים, גייטורים (מגן מפני כניסת אבנים לנעלים), כפפות, גרביים, ביגוד תרמי מלא ורשימה ארוכה של ציוד .למעלה, כשקר גם אלוהים לא מוריד מצנחים עם הפתעות ממשחקי הרעב. מה שלא נמצא מושלם במקום.

היכרות עם הצוות ומסדר יציאה

למה בחרנו את מסלול "מרנגו" או בסלנג "קוקה קולה" ?

המטרה הייתה להגיע  אל הפסגה. סטטיסטיקת המסלול עומדת על 80% הצלחה, בעוד שלעומתו במסלול האקסטרימי ביותר מדווח על 40% הצלחה, ולכן הוא פופלרי במיוחד בקרב התיירים. חוץ מזה התנאים נוחים יותר: השינה לא באוהלים אלא בבקתות שהן מבנים בסיסיים ויש בהן גם מזרנים. מדובר במסלול של 64 ק"מ בשישה ימי הליכה. הנוף משתנה מחורש לסוואנה וככל שהגובה עולה הנוף נהפך למדבר סלעי מלא קקטוסים שמזכירים את המערב הפרוע.

אפריקה

המערב הפרוע

"פולה פולה"

בסוהלית לאט לאט. מהרגע הראשון המדריך, שבמקרה קוראים לו פול, מוביל אותנו לאט לאט. קצב איטי ביותר, לפעמים מתסכל – למה ללכת לאט כל כך? את התשובה קיבלנו לקראת סיום הטיפוס. בטיפוס לגובה מי שממהר משלם ולא מגיע לפסגה.

האוכל סביר – מזין, בסיסי עם הרבה פחמימות. אנחנו מתגברים בתאנים תמרים וחלבה. המקומיים חולים על התמרים- רואים להם את זה בלבן של העיניים.

כמטפסים מתחילים לא לוקחים צאנסים ולוקחים כדורים (URAMOX) נגד מחלת גבהים, לפי הפרוטקול. תופעת לוואי היא עודף שתן- משתינים בלי הפסקה. כדוריות הדם האדומות אמורות להתרבות. אחת מתופעות הלוואי – נימול באצבעות. באיזשהו שלב זה הגיע, לא נורא- זה אמור להגדיל את סיכויי הצלחה לפסגה. בדרך למעלה פוגשים ערב ערב את אותם האנשים. האירופאים לא לוקחים כדורים נגד גובה. למה? לך תבין אותם. אנחנו עוד נפגוש אותם.

כל יום עולים כאלף מטר בגובה. ביום השלישי מבצעים הסתגלות כפולה: עולים ל 4300 ויורדים ל 3800. מתחילים להרגיש את חוסר החמצן: גם הליכה קצרה של עשרים מטר לשירותים מעלה את הדופק לרמות של 90%. זה גם היום בו רוב המטפסים מתחילים להרגיש את תופעות הלוואי של התרופות למחלת הגבהים.

טיפוס קלימנג'רו

הולכים הולכים וזה לא מתקרב. באופק – החלק האחרון לטיפוס

החוזרים מהפסגה

לאורך המסלול פוגשים מטפסים שעושים את דרכם בחזרה מהפסגה, מאחלים "כל הכבוד". הפנים שלהם נחלקות ל 3 סוגים: "המאושרים" – שהגיעו לפסגה, "המחייכים הסובלים" – שהגיעו והיה להם מאד קשה, ו"המתים המהלכים" – גם לא הגיעו לפסגה וגם סבלו.

שקיעה מעל לעננים  – 4800 מטר, מחנה Kibo

יוצאים לפסגה (מחנה קיבו, 4800 מ')

קר, ארוחת ערב והולכים לישון. הלילה הרביעי על ההר, שקיעה מטורפת. השכמה בחצות הלילה, בחוץ מינוס שתיים-עשרה מעלות. הקור מחלחל בעיקר לכפות הרגלים והידיים למרות כל ההגנות התרמיות. אנחנו מכינים את הציוד: תרמי, כפפות, כובעים, פנס, מקלות טיפוס, מעילים, מים, חטיפי אנרגיה ושוקולד. כל רגם חשוב, לוקחים רק את מה שצריך לטיפוס הסופי, השאר נשאר.

יוצאים לפסגה, אלף מאתיים מטרים של טיפוס אנכי בשביל נחש. גם הדרדרת מגיעה וההליכה לא קלה אבל סבירה. טורים של פנסי ראש בקבוצות. אנחנו עולים עם שלושה מדריכים כדי שאם אחד מהמטפסים ירגיש לא טוב מדריך יוריד אותו למטה, השאר ימשיכו.

קלימנג'רו

ליל הפסגה

מזהים פנס יורד ועוד פנס יורד. אנשים לא מחזיקים מעמד- זוכרים את האירופאים שלא לוקחים כדורים נגד גובה? הולכים מהר מהר ולא פולה פולה? שומרים על הומור, ממעטים בדיבורים, כל אחד מרוכז בעצמו, הגובה והקושי מחלחלים פנימה עמוק למחשבות.

זה לילה לא קל. מגיעים ל "Gilman's point" בגובה של 5,681 מטר ואת פנינו מקבלת זריחה אלוהית – קרני השמש עולות מצד השני של כדור הארץ.

זריחה

זריחה אלוהית" Gilman's point"מגובה 5600 מטר

עוד מאתיים מטר טיפוס ו כשני ק"מ הליכה

פתאום נגמר האוויר….אופס. תחושה שמזכירה את הקיר מהמרתון, סוג של נגמר הדלק. ידעתי שזה יכול להגיע: הולך עשרים צעדים – נח חצי דקה. יש עוד ספייר – זכרתי שגם אפשר להגיע ל שלושה צעדים וחצי דקה הפסקה. השיטה עובדת – רואים כבר את הפסגה.
5982 מטר, הרגשה מטורפת.

מצלמים, דגל ישראל נשלף.

נהנים מהנוף ותחושת הסיפוק. פול דוחק בנו לרדת, הזמן בפסגה מוגבל והדרך למטה ארוכה. רוב התאונות בטיפוס הרים מתרחשות בדרך למטה, למה?  כי כשהמטרה הושגה, המתח יורד ויחד עם השרירים העייפים הסיכון עולה.

פסגת אפריקה

צילומים..דגל ישראל ויורדים

 

 

קשה להסביר כמה קל לרדת מבחינת החמצן,  מה שלקח שעתיים לוקח 20 דקות. עוד 1000 מטר ירידה בדרדרת ואנחנו שוב במחנה קיבו. ממש לפני המחנה פוגשים קבוצה של נורווגים, אחת הנשים על סף עילפון. עורכים תחקור קטן – לא אכלה ולא שתתה, מיד מוצאים ומתדלקים אותה באיזוטון וג'ל. אוכלים ארוחה קלה ומתכוננים לצאת. הנורווגית מגיעה – נראית מאוששת. השיטה עובדת.

קיבו

מחנה קיבו מבט מלמעלה

עשרה ק"מ ירידה והגעה למחנה 3400 מטר. אסור להישאר בגובה. סיימנו שלושים ושש שעות של טיפוס עם שלושים ק"מ הליכה. לא פשוט.

בדרך למטה

בדרך למטה עם שלושת המובילים

בדרך למטה אנחנו המבורכים "כל הכבוד" , חיוך גדול על פנינו. למחרת צעידה קטנה של כעשרה ק"מ, תעודה ואנחנו בחוץ.

בסוהלית הקלימנגארו נקרא Uhuru: בתרגום – "חופש". בתקופת העבדות היו מטפסים העבדים לפסגה ולרגע מרגישים "חופש", חופשיים. גם לנו הביאו המאמץ, הנופים, הזריחה ותחושת הכיבוש של הפסגה סוג של חופש אפריקאי מזוכך. 

חופש

המטוס ממריא…ומתנתק מאדמת אפריקה. אני מסתכל בחלון והקילימנג'ארו נפרש מתחתי במלוא עוצמתו. נדבקתי בחיידק הגבהים.

הקילמינג'ארו במלוא הדרו – בדרך הביתה מחלון המטוס