לחצות את הפירנאים, לחוות את אירופה ברגליים, לאכול אוכל מקומי אמיתי, להסתכל על אין ספור נופים עוצרי נשימה, לעבור מספר בלתי נתפס של ערים וכפרים, והכי טוב – כוס יין ובירה ביורו אחד בודד. זהו קמינו דה סנטיאגו (Camino de Santiago). מה מיוחד במסלול הזה, ולמה לי בכלל לחצות את כל ספרד, 780 ק"מ, חמוש בתיק גב, ציוד צילום ומקלות הליכה? כחובב טיולים רגליים שלא יכול לטייל בלי מצלמה, זה פשוט בער בי מהרגע הראשון שקראתי על המסלול.

כתב וצילם: בר רוזנפלד

קמינו דה סנטיאגו

זהו הוא שמם הכולל לכל דרכי העלייה לרגל לקברו של השליח סנט ג'יימס (או סנטיאגו אם תתעקשו), שנמצא בעיר סנטאיגו דה קומפוסטלה (Santiago de Compostela), במחוז גליסיה שבספרד. לפי המסורת הקתולית, לכאן הובא השליח לאחר מותו בירושלים (כן כן). לאורך המסלול ניתן לראות את סימן הצדפה המפורסם, בדרך כלל צהובה על רקע כחול.

הרצון להגיע, הפחד מההגעה

הקמינו הצרפתי (Camino Frances) שמתחיל מדרום צרפת, הוא המוכר וגם המטויל ביותר. הנסיעה לנקודת ההתחלה לא היתה פשוטה:  טיסה למדריד, 3 רכבות ו 2 אוטובוסים, אבל היי! גם זו חוויה. לקחתי את זה קליל. הקפה הספרדי בין לבין היה נהדר. היה ברור לי דבר אחד – אני באתי לספרד כדי ללכת וכמה שיותר ושום אוטובוס לא יעצור את זה.

מהיכן הקמינו דה סנטיאגו שלך?

"את הקמינו ניתן להתחיל מכל מקום בעולם. כל אדם יכול לצאת מדלת ביתו ולהתחיל את הקמינו שלו", כך אומרים כל מושבעי הדרך. את המסלול שלי החלטתי לא להתחיל מישראל, זה היה נראה מוגזם, אלא מעיירה קטנה בדרום צרפת בשם Saint Jean Pied de Port, כ-5 ק"מ מגבול צרפת-ספרד.

היום הראשון, איך לא, מפחיד. מטורף לחשוב שמחר אני מתחיל ללכת ורק בעוד חודש אסיים. מתי אפגוש אנשים? איך מסתדרים? קר פה. איך סוחבים 15 קילו בכל התקופה הזאת? אולי עשיתי טעות שהבאתי מצלמה? עם כל המחשבות, לא עלה בדעתי שבעוד כמה דקות כשאגיע למשרד המטיילים אמצא חברים חדשים לחיים שילוו אותי בכל התקופה הקרובה. הלכנו ביחד לסוג של הוסטל שנקרא אלברגה (Albergue בספרדית – מקום מחסה) והחלטנו על שעת ההתחלה למחרת. לא ידעתי מאיפה שני הקוריאנים האלה נפלו עליי, אבל היה נחמד להתחיל ככה את הטיול. הלכנו לסופר, קנינו אספקה ליום שטח, ניצלנו את המקלחת החמה והחדר הריק מאנשים והלכנו לישון עייפים ונרגשים. זהו, מעכשיו אני Pilgrim, עולה רגל, מטייל עד לסנטיאגו, מצויד בפנקס החתמות (Credencial) ובצדפה שהחלטתי שהיא שוקלת יותר מדי אז השארתי אותה מאחור.

מתחילים

שבע בבוקר. קור אימים. מתחילים ללכת. היום הראשון – 28 קילומטר בעליה רצופה. עולים את הרי הפירנאים. התיק לא מרגיש כבד עדיין. אני יודע שעם הימים אני אתחיל להרגיש אותו יותר ויותר. אני סומך על עצמי שאני מוכן פיזית ומנטלית. אני נעזר בצילום כדי להסיח את דעתי מהקושי. זה עוזר, אבל עוד יותר עוזר להיות עם אנשים.

לקוריאנים היה קשה יותר ממני, וככל שניסיתי יותר לדרבן אותם כך הוקל לי. נהניתי כל כך לראות אותם ממשיכים איתי. מסביבנו הכל לבן על לבן, מושלג, יורד גשם ושלג לפרקים, ואנחנו מחייכים ושמחים. מזמן לא ראיתי אושר כזה בעיניים של אנשים שעולים עליה מטורפת עם תיקים כבדים. ביומיום שלנו כולנו חיים את השגרה ולא חושבים לרגע שאנחנו מסוגלים לעשות דבר כזה. והנה מתחילות התהיות והמחשבות – איך יכול להיות שאנשים מאושרים כל כך להיות פה, כשהם כל כך לא מוכנים למאמץ הפיזי הזה וכשכל הגוף כואב?

קמינו דה סנטיאגו- לילה ראשון במסע

הגענו ליעד של היום הראשון, עיירה קטנה בשם רונססוויאס (Roncesvalles), תשושים וגמורים. מסביבנו יערות שלמים ושדות חקלאיים מכוסים שלג. נכנסנו למנזר שמשמש כאלברגה גדולה שהיה פשוט יפיפה מבפנים. את המקום הפעילו מתנדבים הולנדים אשר מתחלפים כל שלושה שבועות. היה מוזר ומדהים לראות כמה הם אדיבים, פשוט כיף להם לפגוש מטיילים כמונו.

ניסיתי לשדל את הקוריאנים לצאת מהר ולאכול משהו לפני שאנחנו נופלים מעייפות. בעיירה היה פאב אחד ומסעדה אחת. התארגנו והלכנו למסעדה לאכול ארוחת מטיילים (כן, ארוחה שלמה שמיועדת רק למטיילים במחיר רצפה) שחלקנו עם כמה אנשים שנפגוש שוב בהמשך. בעוד שלושה שבועות אני אפגוש בחור שיאמר לי שביום הראשון שלו הוא לא עצר כאן אלא המשיך 20 ק"מ קדימה מכאן. למה הוא עשה את זה? ככה הוא החליט, זה הקמינו שלו.

 

המנזר ברונססוויאס:

כפר נוודים

הימים ממשיכים ואנחנו הולכים. הולכים והולכים. השותפים העיקריים שלי היו הקוריאנים, איתם הלכתי רוב הזמן. אבל עם הזמן נבנתה מן קבוצה של כמה עשרות אנשים שהולכים להם בקמינו ביחד ולחוד לפרקים, ובערב נפגשים באחת העיירות על הדרך. אף אחד לא שפט אף אחד כי אף אחד לא הכיר אף אחד. כולם עזרו, תמכו והיו נעימים. הרגשנו ממש כמו כפר נוודים שנע ממקום למקום. קראנו לעצמנו Moving Village וזה התנהל ממש כך – ארוחות ערב משותפות, חוויות משותפות, הליכה משותפת, עזרה הדדית. השפה והמוצא היו השוני היחידי בינינו וזה לא הפריע או השפיע. מפגש תרבויות בספרד. למדנו המון שפות וכולם היו בהלם לפגוש בחור ישראלי (היו הרבה שאלות על עזה). משום מה, ישראלים מגיעים לכאן מעט מאוד. אחת הבחורות הגרמניות שפגשתי התעקשה ללמוד עברית בצורה אינטנסיבית, סתם כי עניין אותה. היא יצרה לעצמה מחברת שפות ופתחה אותה כמעט כל ערב (ולפעמים גם בהפסקות במהלך היום) ואמרה לי – Hebrew lesson time now. עם הזמן ממש התרגלנו לזה וידענו מראש מה צריך ללמוד בכל יום. למען האמת, זה היה הרגע שבו הבנתי כמה השפה העברית קשה.

זוכרים את הבחור שהלך 45 ק"מ ביום הראשון?

בלי בעיות בחיים?

"לא נראה לי שלקמינו מגיעים אנשים בלי בעיות בחיים", אמרה לי אחת המטיילות שפגשנו במהלך הדרך. מהיכרות עמוקה עם כמה מטיילים, במשפט הזה היה משהו מאוד נכון. למרות זאת, לפעמים פוגשים אנשים שלא נראה שיושב להם משהו על הלב. לדוגמא בחור סקוטי מבוגר, בן שישים או יותר, שטייל איתי בהתחלה. הוא יצא לפנסיה והחליט לחזור בשנית (אנשים עושים את זה יותר מפעם אחת) על המסלול הצרפתי, סתם בתור טיול נחמד בשביל עצמו. במהלך הדרך הוא הגיע להחלטה שמסנטיאגו הוא ימשיך לכמה ימי מנוחה בעיר ליסבון שבפורטוגל, וממנה יתחיל את הקמינו הפורטוגזי (Camino Portugues) עד לסנטיאגו. רגע, זה לא נגמר כאן. מסנטיאגו הוא יעשה שוב את הקמינו הצרפתי עד לנקודת ההתחלה שלו בצרפת (בכיוון ההפוך). בחישוב פשוט, הבחור הזה שיכול להיות סבא שלי, עבר יותר מ-2000 ק"מ בחודשיים וקצת! תוך כדי שאני כותב את השורות האלה אני עדיין בהלם. לא מזמן הוא סיים את האתגר שהציב לעצמו וחזר הביתה.

 

מזכרת ממטיילים קודמים. תופעה שכיחה בקמינו

האתגר שלי בקמינו דה סנטיאגו

ההתמודדות שלי היתה ההליכה לבד. היו רגעים בהם התנתקתי מאנשים, שרציתי בכל ליבי ללכת לבד ובשקט. לפעמים עם מוזיקה באוזניים (מה יותר טוב מסופת גשם ושלמה ארצי ברקע). לפעמים סתם ליהנות מדרך שקטה ונטולת אנשים. אבל זה קשה, לפעמים קשה מדי. שקט מעלה מחשבות, וכשהגוף מתרגל ללכת כל כך הרבה והרגליים כבר זזות קדימה מעצמן, כל מה שנשאר לעשות זה לחשוב. וכשנמאס לי לחשוב, יכולתי רק לקוות שיצוץ לי מישהו, מעניין או לא – זה לא משנה, כדי שאוכל לדבר איתו, גם אם זה על הדבר הכי בנאלי שיש.

טיפוס לפסגה הגבוהה במסלול

שבע בבוקר. קצת לפני הכניסה למחוז גליסיה. היום מטפסים לפסגה הגבוהה ביותר במסלול, הקרוז דל פרו (Cruz del Ferro), המקום בו כולם מביאים אבן מהבית ומניחים שם. לא עשיתי את זה, תסלחו לי.

הרוח לכיוון שלי, שלג וגשם יורדים ביחד, הכל רטוב וחלק ואני מקווה לפגוש מישהו לדבר איתו על הא ודא, רק לשכוח ממזג האוויר. דקה לאחר מכן בחור ספרדי בשם רוברטו שבקושי מדבר אנגלית פונה אליי, אומר לי שהירידה היום ארוכה אבל אפשרית. הברך שלי אומרת לו תודה. אחרי שספגנו הרבה מדי מים, עצרנו בבקתה באמצע שום מקום על ההר וזקן נחמד אירח אותנו לכמה דקות ונתן לנו קפה. המשכנו ללכת ועד היום אני יודע שהיה יכול להיות הרבה יותר קשה לעשות את זה בלי רוברטו, שגרם לביטחון שלי לעלות פלאים למרות קשיי התקשורת, רק כי היה מישהו להעביר איתו כמה מילים מדי פעם. המשכנו ללכת ביחד ארבעה ימים, ועד היום אנחנו בקשר.

רוברטו, האיש והאגדה:

 

ארץ הגשמים

המחוז האחרון ולדעתי המרשים ביותר בו עובר הקמינו הוא גליסיה. שינויי מזג האוויר פה קיצוניים. הימים בגליסיה יכולים להיות שטופי שמש, גשומים לחלוטין או גשומים לפרקים. בקיצור, אל תסמכו על שום תחזית ופשוט תלבשו את המעיל בבוקר.

המאכלים של גליסיה. תמנון שיצא מבישול. ממני לא תקבלו המלצה:

כאן הרגשתי שההתרגשות עולה שלב. מתקרבים לסוף המסלול! גם כמות האנשים במסלול עלתה משמעותית, דבר לא נעים במיוחד לאור העובדה שטיילו איתי קבוצות ילדים ותיירים עצומות. ניסיתי להתרכז בנופים, להתחמק מהקבוצות ולישון בכפרים קטנים יותר שרק מטיילים יגיעו אליהם, וזה דיי עבד. זה אמנם כמעט עלה לי במחסור באוכל ומיטה, אבל אני בחיים. כשהגעתי לסנטיאגו, הסיומת הגדולה, לא התרגשתי במיוחד. קתולי אני לא, עשיתי את זה נטו בשביל עצמי או בשביל אלוהים-יודע-מה. הכניסה לעיר לא מזמינה במיוחד, 5 ק"מ רצופים של הליכה ברחובות סנטאיגו עד הקתדרלה, שם חיכו לי עם בירה כמה חבר'ה שטיילו איתי לאורך המסלול וזה יצר ערב שהתאים לי מאוד.

קמינו דה סנטיאגו

ידעתי שאני לא עוצר כאן ומחר בבוקר ממשיך את המסלול 100 ק"מ נוספים מערבה, עד לאוקיינוס, לשתי עיירות נוספות – מושיה (Muxia) והמוכרת יותר – פיניסטרה (Finisterre), הנקודה המערבית ביותר בספרד הנקראת בפי המטיילים "סוף העולם". אחרי הרבה מאוד ימי הליכה, הרגשתי דווקא מאוד טוב להתחיל ללכת שוב. לטייל לבד אחרי עומס האנשים במסלול הרגיש פשוט נהדר. המסלול חזר להיות אותנטי ופחות תיירותי. פגשתי עוד כמה אנשים נחמדים תוך כדי הליכה ובסוף הגענו לנוף הכחול ביותר שראיתי מימיי – חוף האוקיינוס האטלנטי בפיניסטרה.

העיירה פיניסטרה מלמעלה:

טיילו בספרד

אנשים באים לקמינו להתמודד עם אתגרים, לקחת פסק זמן מהחיים, לחשוב ולהכיר תרבויות מכל העולם. לפעמים לא יודעים למה בדיוק באים וזה גם בסדר. פוגשים כאן אנשים מדהימים על רקע הנופים של צפון ספרד. שותים יין ובירה בכמויות, והקפה… אוי הקפה.

המקומיים לאורך כל המסלול אדיבים כל כך עד שזה נהיה נושא שיחה עיקרי בין המטיילים. יום הליכה אחד, לא ארוך במיוחד אחרי שנפרדתי מרוברטו, היה קר ומושלג. החלטתי ללכת חצי מהמרחק, לעצור להפסקה ולהמשיך. זה מה שעשיתי, רק שהחצי הראשון היה זוועה. עצרתי בבית קפה קטן באמצע כפר עם שלושה בתים וכנסייה. נכנסתי סחוט ממים. בעלת המקום ראתה אותי, הושיבה אותי ליד תנור חם, נתנה לי קפה, הדליקה לי טלוויזיה (כי מאוד מעניין אותי בעיות הפרלמנט בספרד) ונתנה לי לשבת עד שהפשרתי. בלעדיה, אני בטוח שהיה מאוד קשה להמשיך.

המגדלור בפיניסטרה, הקילומטר האחרון בקמינו:

לא נפרדתי מספרד כי אני בטוח שאחזור לשם. קמינו דה סנטיאגו מורכב מכל כך הרבה מסלולים שהם כולם שונים באופי ובמראה שלהם. חלקם ארוכים וחלקים קצרים. חלקם עוברים בהרבה ערים וכפרים וחלקם בעיקר ביערות. יש קשים יותר וקלים פחות, יש יפים יותר ויפים פחות, מתויירים יותר ופחות. אבל בכולם החוויה תהיה אדירה. תבואו לספרד, לא רק לברצלונה ומדריד. מדהים שם.

כתב וצילם: בר רוזנפלד


נהנתם? כנסו לעוד: כתבות טרקים וטיולים ב OUTPANEL!

הרשמו לניוזלטר שלנו:

הניוזלטר השבועי של OUTPANEL

אל תתן לפייסבוק לקבוע מה אתה יודע. הצטרף אלינו:


מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים