קילימנג'רו באופניים? באמת? האחים שדמי ידועים לשמצה בקרב רוכבי הערבה: משום מה מקפידים צמד הליצים (ארנון ואדר – להלן ה"בוצניקים") להוציא משלחות אופניים ליעדים אקזוטיים דווקא בעיצומה של העונה החקלאית, כשקשה מאוד לעזוב את המשק.

אבל הפעם הלך ארנון רחוק מידי: כששמעתי שהצליח הפרחח להשיג אישור כניסה עם אופניים אל שמורת הקילימנג'ארו ומתעתד לטפס איתם אל פסגתו של ההר הגבוה באפריקה (עליו אני חולם מאז ראיתי אותו לפני זמן לא רב מפסגתו האדירה של הר קניה), החלטתי שזה לא יעבור בשתיקה! מייד הודעתי לרן, שותפי הטוב, שהולכת למות לי סבתא ממש בסוף פברואר – תחילת מרץ (סבתא נוספת – שעל קיומה לא ידעתי – את מלאי הסבתות המתות כיליתי עוד בצבא). ולארנון הודעתי: דיר בלאק- לא לזוז בלעדי!

מאת: רועי גלילי
צילומים: ארנון שדמי ("בוץ הרפתקאות"), רועי גלילי

הניוזלטר השבועי של OUTPANEL

אל תתן לפייסבוק לקבוע מה אתה יודע. הצטרף אלינו:


מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

קילימנג'רו באופניים- "המשלחת"

לארנון ולי יש סגנונות שונים בתכלית: הוא איש של אפיקים ותחרויות, מותגים ותכנון. אני מאמין בצמצום וספונטניות. תחרויות עשות לי עור ברווז וחנות המותגים האהובה עלי היא סניף "הגרעין" בחצבה. ארנון בטוח שהוא יודע הכל על הכל ויכול להרצות על זה ברהיטות רבה (בדרך כלל הוא טועה), הוא אגב חושב עלי אותו דבר בערך, אלא שאני צודק כמובן. אבל שנינו אוהבים אופניים,טבע, צ'יפס ואנשים. ואיכשהו זה זורם יופי. אני מוותר על ה"משחק המקדים" ומצטרף אל ה"משלחת" שהגיעה לטנזניה כמה ימים לפני, רק למשימת הטיפוס.

ארנון שדמי מבוץ - בנוף הייחודי

המונח "משלחת" בו מרבים להשתמש במקומותינו עשוי להטעות: אנחנו יוצאים לרכוב ככלות הכל, אין זה מסע מחקר לארץ לא נודעת, אבל יש לו למונח בלי ספק, צלצול סקסי נעים (נסעת לחופש? לא אין לי זמן – אני במשלחת!)
חמישה חברים במשלחת ואת כולם בחר ארנון בקפידה: כולם קשישים (בין 44 עד 64) קשוחים ושרוטים. כל אחד בדרכו. אריה ויואל  מביאים סיפור חיים ונשמה גדולה. הם וגם ארנון רוכבים להנאתם באופן תחרותי, כך שמבחינתי המשלחת הזו היא גם מסע מחקר אל מה שעובר בראשם של האנשים המוזרים שיעדיפו להימנע מלצלם נחליאלי או להתבונן במאובן, רק בכדי להגיע ראשונים. מוזר. אילן גיא, חברי כאח ממושב פארן, יעניק למשלחת קשיחות צידית וסגנון רכיבה כסחני במיטב המסורת של רוכבי הערבה.

cof

Pole pole

בשעות הבוקר מפציע ההר מבין העננים במלוא הדרו ובשלל צבעיו: ירוק חום ולבן. התמונה הנהדרת הזו תלווה אותנו בימים הקרובים. את הדרך משער השמורה בגובה 1700 מטרים מעל פני הים למחנה הורומבו (horombo)  בגובה 3750 מטרים מעפה"י, 2000 מטרים מכובדים של טיפוס, אנו עושים לנוכח אילוצי הריינג'רים של השמורה, על דאבל שחוצה את יער הגשם. היער היפהפה מסתיים בגובה של כ 2700 מטרים ואז מופיעה רצועת הצומח האנדמית הנפלאה של הרי מזרח אפריקה עם פרוטיאות אקזוטיות, שיחים נמוכים וסביוני ענק שנותנים את התחושה הזו, שזהו – הגענו אל ההר ואנחנו במקום הנכון!

sdr

"משלחת"

העליות קטלניות ובשלב מסוים רק ארנון ואריה הקומפקטיים והנמרצים ממשיכים להיאבק בתלולות שבהן. אל מחנה הורמבו אנחנו מגיעים כשמבול טרופי שמח (לא כ"כ קר עדיין), מלטף אותנו. באופק מלבינות פסגותיו האדירות של קילי, בבדידות קורנת, כמאמר המשוררת, קרובות ומרהיבות.

cof
כאן אנחנו מתוודעים גם  לקהל הפורטרים, המדריכים הטבחים והמלצרים (!) העצום והרב שמלווה אותנו. קצת מביך, אבל אלו חוקי המשחק באפריקה. בראש הקבוצה עומדים דניס ופרנסיס המדריכים, צעירים ומגניבים ונראים כצמד זמרי ראפ. אך איש המפתח במשלחת הוא, כך מסתבר, גיימו – המלצר הצעיר. תפקידו: לשמור לנו על האינטרסים ולארגן לנו חתיכת שולחן בחדר האוכל הציבורי הצפוף שבבקתות (לכל משלחת שמכבדת את עצמה יש, כך מסתבר, מלצר שכזה). גיימו למרות חביבותו מתגלה כמלצר האיטי ביותר על ההר ואנחנו נאלצים להמתין בסבלנות לארוחות, אחרונים במחנה. לא נורא – pole pole (לאט לאט -בסוואהילית) this is africa!.

sdr

בדרך לפסגה

בלילה קשה מאוד לישון והנשימה קצרה – השפעת הגובה. יום הסתגלות בסינגלים שסביב המחנה ואנחנו כבר בדרך לבקתת קיבו בגובה 4700 מטרים. רצועת הצמחייה האפריקנית מסתיימת בגובה 4200 מטרים מעפה"י ומתחלפת במדבר אלפיני צחיח. השפעת הגובה משמעותית מאוד. קור כלבים, הפידול סוחט את האויר מן הריאות וכשנעלמת השמש בין העננים, הקור מקפיא ממש.

בקתת קיבו סחופת הרוחות שוכנת על האוכף שבין פסגותיהם האדירות של מוואזמי (5150 מטרים מעפה"י) ואוהורו (5895) ונראית כמו הפחונים של הבדואים ליד דימונה.אל הבקתה הקפואה והצפופה עד אפס מקום מגיעים עוד ועוד מטפסים. אנחנו מכרסמים משהו בעצבנות ומכינים את הציוד. מתיחות קלה. מנסים לישון אחרי לילה שני של נדודי שינה ולפני הלילה הלבן שמחכה לנו. אין מצב – בחוץ אור אלפיני חיוור, דלת החדר נפתחת ונטרקת (כולם צריכים כל הזמן להשתין), רוח, רעש והראש מתפוצץ. פתאום העסק כבר לא נראה פשוט כל כך.

cof

באחת אחר חצות, הלילה האפריקני סמיך וקר

אנחנו יוצאים מבקתת קיבו בגובה 4700 מטרים מעל פני הים בכדי להעפיל עם האופניים עוד 1200 מטרים לאוהורו פיק – פסגת הקילימנג'ארו בגובה של 5895.
האופניים מפורקות וקשורות אל תיק הגב. פסגתו של ההר נחבאת באפילה והעגלה הגדולה מציצה ממזרח בשמיים משווניים מוזרים. הטיפוס במעלה השביל התלול המתפתל על מדרונות של אפר געשי, איטי וסיזיפי. לפנינו ואחרינו זוהרות כגחליליות עוד קבוצות שמבקשות לצעוד ולהגיע אל הפסגה עם הזריחה. באופן מפתיע יש בין ההולכים לא מעט "דודים ודודות" – הרבה יפנים קשישים משום מה, מה שפוגם במקצת בתחושת האגו טריפ… ובכל זאת הטיפוס אל ההר עם האופניים ברכיבה ולו חלק קטן מן המסלול, ובעיקר על הגב דורש מאמץ בעצימות הרבה יותר גבוהה.

cof

בבקתה התקשינו להירדם אבל עכשיו המאמץ, הקור, החמצן הדליל והאפתיה שנלוית לו מייצרים מין עייפות טוטאלית. בכל עצירונת יש רצון עז להצטנף על הסלעים הקפואים ולישון. האופניים כבדות. שעות ארוכות אני צועד בקצב אישי עם דניס, לאט מהאחרים.

ההתאקלמות לגובה קשה לי. דממה ומאמץ ומחשבות שאין להן שם. למה לטפס על ההרים? כי הם שם? בטיפוס המפרך אל ההר עם האופניים על הגב, רק בכדי לדעת שעשית את זה ולחוות קילומטרים ספורים של רכיבה לכל יותר, אין שום הגיון. ובכל זאת זה מרגיש לי כמו הדבר הנכון. מילותיו של דיוויד בואי מתנגנות בראשי:

Ground control to Major Tom
Take your protein pills and put your helmet on
Commencing countdown, engines on
Check ignition, and may God's love
be with you

אל "מרפסת גילמן" שנמצאת בקצה השביל התלול אנחנו מגיעים לאחר חמש שעות של טיפוס בקור של בין 10 ל 15 מעלות מתחת לאפס. בידיים קפואות מרכיבים את האופניים, הכל קופא כאן, אפילו שמן הברקס והבולמים.

20170301_122423

קילי

השמש זורחת במופע מופלא של צבעי כתום וצהוב והנוף אלפיני וחלומי. הרכיבה על הסכין בדרך אל ההר, עליה חלמתי, קשה וסוחטת. את המטרים האחרונים אני עושה בלי אוויר, בעזרתו של אחד הפורטרים. כולנו אנשים חזקים אבל ההר הזה לקח אותנו לקצה. אריה שעשוי מקרבון וחוגג היום יומהולדת 64, ראשון להגיע אל הפסגה. כבוד, גם מפול מקרטני: 

You can knit a sweater by the fireside
Sunday mornings, go for a ride
Doing the garden, digging the weeds

Who could ask for more
Will you still need me
Will you still feed me
When I'm sixty-four

טוב. בגיל 64 אריה איננו כנראה הטיפוס שיסרוג סוודר ליד האח…

תתקינו!

לאנדרואיד לחצו על התמונה מעלה, או פה: http://bit.ly/RPAndroidAPP
לאייפון פה: http://bit.ly/RPappiPhone
ותמשיכו:


אושר. מן "הגג של אפריקה" ניתן לראות את הרי מרו ומוואזמי ואת מישורי הlowland האדירים של שמורות אמבוסלי וסרנגטי. אני מחפש את הר קניה ממנו ראיתי את הקילי לפני כמעט שנתיים ולא רואה. האם הפשיר הקרחון הדרומי של ההר הגדול?
הקרחונים של הקילי שעל הפשרתם הממשמשת ובאה, כתוצאה מן ההתחממות הגלובאלית שמענו, נראים דווקא ענקיים. הסלעים השחורים עטופים בשכבות דקות של קרח והמכתש הגעשי העצום חתוך באלכסון מדויק תוצאת התפרצויות געשיות קדומות. תהומות של אבן וקרח צונחים אל לועו. מגרש המשחקים של אלוהים נראה ומרגיש מוזר ומרהיב.
התרגשות גדולה וכמו תמיד במצבים האלו מזדמזמות בראשי מילותיו המכושפות של המשורר המנוח: "מאגמיהם המים ניבטים אלינו… לעד לא תיעקר ממני תוגת צעצועיך הגדולים" (אלתרמן).

dig
עוד כמה תמונות וכמה חיבוקים והקור מכריח אותנו לרדת מן ההר. קשה להאמין שניתן יהיה לרכב בתחושת התשישות הטוטאלית שבה אנחנו נמצאים, אבל לגוף (ולאופניים) חוקים משלהם. על מדרונות האפר הגעשי אנחנו טסים, בגרדרובה שכוללת חמש שכבות ביגוד נעלי צעידה כבדות ומכנסי סקי והצ'אקרות משתחררות. תענוג.
בבקתת קיבו עוצרים לנגוס משהו, שינה חטופה, טיפול קצר לאופניים ועוד טיסה נהדרת דרך הסינגלים אותם טיפסנו בשיניים ובציפורניים בימים האחרונים למטה אל שער השמורה ולפרבריה של העיר מושי.
תמו להן 12 שעות מופלאות, 1200 מטרים של טיפוס ו-5000 (!) מטרים של ירידה. הגוף רועד מתשישות ואדרנלין ומסרב להירגע. באחד הכפרים אנחנו קונים כמה בננות וחוגגים לאריה 64 אביבים על כוס בירה בבר מקומי. יומהולדת מיוחדת לאיש מיוחד.

בוץ מבקשים לעדכן שלאור ההנאה הגדולה והשילוב המוצלח מאוד של רכיבות, ספארי ומפגשים אנושיים מרתקים, החל מחודש יולי 2017, יצאו משלחות וקבוצות רכיבה של בוץ הרפתקאות לטנזניה, לטיולים בני שבוע בג'ונגלים ובסוואנות כולל בייק-ספארי, צייד עם שבטי האדזבה, מפגש עם שבטי המסאיי והצ'אגה והרבה בירה קילימנג'רו קרה.

dav

על הפסגה

kenya Mount .vs Kilimanjaro

מעטים עד מאוד הם האנשים שרכיבת אופניים על שני הענקים המזרח אפריקניים באמת מעניינת אותם. עניין לשרוטים. אבל מאחר שאני האדם היחיד בעולם, כך נדמה לי, שטיפס עם אופניים אל שתי הפסגות וגם ירד מהן, אינני יכול שלא לערוך את ההשוואה: קילי לעומת הר קניה איננו הר לחובבי רכיבת mountain all: הוא מסודר מידי, הנאקבים הספורים נתונים לפיקוח הריינג'רים ונותנים תחושה מעט מהונדסת. הר קניה פראי ורצועת הצומח המזרח אפריקנית שלו (עם הפרוטיאות וסביוני הענק) מרשימה יותר. יחד עם זאת יש לו לקילי את המראה המרהיב של המכתש הוולקני המושלם ואת חווית הטיפוס הטוטאלית. על מנת להשלים את ההשוואה הכל אפריקנית אני מחפש את המממן הנדיב שישלח אותי לבחון את הרי הרובנזורי באוגנדה והסימיין באתיופיה.

dig

טנזניה

צמצמנו את הלו"ז ועכשיו אפשר להעביר עוד יומיים רגועים של רכיבת סינגלים נהדרת שמבוססת על הסינגלים של הולכי הרגל ורוכבי האופנועים ב lowland שלמרגלות ההר. ארנון משחק אותה בניווט פשוט ויעיל שמתבסס על googlemaps וקריאת שטח.

בין המניאטות האפריקאיות שקירותיהם לבני בוץ חומות וגגותיהם כפות תמרים ופח גלי, ניצבים להם עצי באובב אדירים שנראים כפסלים. רועים מסאים שעונים על חניתותיהם ילדים על אופניים וחקלאים בשדות האורז מסתכלים בנו בשוויון נפש מהול בתימהון.
פרנסיס ודניס שסייעו לנו במסע אל ההר מגיעים למושי המאובקת להוריד איתנו כמה בירות ולקשקש. מעבר לעבודה עם התיירים, מוסיפים כולם בדרך זו או אחרת להיות חקלאים ומרבית השיחות איתי ועם אילן עוסקות בגידול עגבנייה ובצל. אלפרד הנהג למד בפנימייה ליד אגם ויקטוריה נישא למוסלמית שפגש בדאר א- סאלם וחזר לאדמת אבותיו לרגלי ההר. טנזניה איננה אלא עוד מדינה אפריקנית נחשלת, לכאורה. אבל למרות השחיתות והעוני יש בנועם ובסבלנות הדתית והאתנית של הארץ הזו שיש בה 120 קבוצות אתניות וכמעט שוויון בין אוכלוסיות אסלאמיות ונוצריות, משהו אופטימי. לטנזניה יש את זה. תקווה.

cof

בראשית הייתה אפריקה

כשהגיעו ראשוני האירופאים לפני מעט יותר מ150 שנה אל מרכז אפריקה ודיווחו על פסגותיהם המושלגות של הר קניה וקילי הם זכו למסדר השפלה בכנס האגודה הגאוגרפית הבריטית ולקיתונות של בוז חוסר אמון. היום מתמעטים הקרחונים בקצב מעורר דאגה ושתי הפסגות הלבנות מתייבשות. אם יימסו הקרחונים על ההר יתייבשו יערות הגשם והסוואנות שלרגליהם. להתייבשות תהיה השלכה הרסנית על שמורות הטבע המופלאות של מזרח אפריקה, ערש הולדתו של האדם ומינים רבים של בעלי חיים.
אולי אילו הן תהפוכות מזג האוויר ואולי השפעתו ההרסנית של האדם אך עולם שבו פסגותיהם הענקיות של הרי מזרח אפריקה לא ילבינו על קו המשווה נראה לי עולם עצוב יותר.

sdrרגע לפני שחוזרים הביתה אני רוכב אל פאתי העיר למבט אחרון ופרידה מקילי שפסגתו מזדהרת מבין העננים במחווה נפלאה של מזג האוויר. בכל ליבי אני מקווה שילדיי ונכדי יזכו לראות אותו בלובנו.
המושג כיבוש הפסגה איננו חביב עליי: בליבי אני מבקש  בעיקר להודות לו להר על כך שהתיר לי לטפס אל הדר שיבתו ועל כך שהספקתי בימי חיי לחזות ולגעת בפלא מפלאי התבל. בדרך שאני כל כך אוהב.

מאת: רועי גלילי
צילומים: ארנון שדמי ("בוץ הרפתקאות"), רועי גלילי