בעשירי באפריל, ערב חג פסח סגרה ישראל את מעברן טאבה מחשש לפיגוע כנגד ישראלים בסיני. כמה שבועות קודם לכן הייתי שם ויכולתי להרגיש במתח. שמונה ימים לאחר מכן, בשמונה עשר באפריל, התרחש פיגוע ירי בסנטה קטרינה סמוך למנזר ואני התחלתי להפנים שאולי צריך לחשוב מחדש על הרומן שלי עם חצי האי המופלא: "תקשיב לי טוב חתיכת בדואי" אמרתי לעצמי, "אתה כבר יהודי לא צעיר, לא הגיע הזמן להפסיק עם המסעות האלה לסיני וכל השטויות שלך?" עצמי לא ענה לי ואני לא המשכתי להתווכח. ידעתי שהוא משלים. מתאבל על סיני.

מאת: רועי גלילי
פורסם במקור ב BIKEPANEL – אתר האופניים שלנו.

—————-
מנוי חינם למגזין האופניים הטוב בישראל פה: https://goo.gl/4tGh4F
—————-

אחר כך הגיע מאי עם סופות האבק והחום ובוקר אחד כשהרוחות מהר הנגב הביאו איתן לערבה אבק צהוב וריח של מרחקים, שמעתי אותו: "קול קורא / לנדוד לנדוד". ואז הבנתי שאפשר אולי להוציא את הבדואי מסיני, אבל אי אפשר להוציא את סיני מהבדואי.

image12

במעבר הגבול המנומנם של טאבה מחכה לנו עאאד, יש לו בעיניים מבט קצת מזוגג של מי שהפריז בעישון העשב המתוק וגם תכונה מעצבנת לסיים כל משפט במילים "סבבה?" או "סבבה אחי?" אבל יש לו קשרים מצוינים עם בדואים וקציני משטרה מצריים וחוש הומור ממזרי. כשהוא צוחק נחרשים קמטים עמוקים סביב עיניו.  את האופניים מעמיסים על גגון ברזל של "טקסי יונדאי" מרוטה.

image1

עאאד מתעקש שנבוא אליו לנואיבה מזיינה לשתות תה עם החבר'ה, אחר כך נוסעים להוריד עוד כוס או שתיים אצל החבר'ה בביר זע'יר ורגע לפני הרעלת הסוכר מורידים עוד כוסית בלתי נמנעת של "וויסקי בדווי" בשטח ונזרקים לשנת לילה. שינה מתוקה!

ביר זע'יר הציורית שוכנת בבקעה חולית עטורה בהרי גרניט אדומים. בבוקר אנחנו מתפלאים לגלות טנדרים וג'יפים פזורים בכל הבקעה – בדואים שעולים בלילות הקיץ החמים מהחוף לישון בקרירותם היחסית של ההרים – כך מסביר לנו עאאד ואני חושד שזה לא כל הסיפור. גם בעורקיהם של הבדואים ה"מבויתים" של נואיבה מזיינה רותח הדם הבדואי הנוודי  – כך נדמה לי – וקול שקורא: לנדוד לנדוד.

image14

מדבר

השטח שמשתרע בין מפרץ אילת לבקעות החול של מזרח סיני הוא אחד המדבריות הקשוחים והצחיחים בעולם: רכסי גרניט פראיים, שחורים ואדומים משורגים בדייקים מגמתיים. גיאיות תלולים  צונחים אל ערוצים רחבים. אנשים צמחים ובעלי חיים כמעט אין כאן. עצי שיטה בודדים יבשים כקלף עתיק ושיחי צלף מצרי מתבוננים בנו בתימהון.

image13

הנאקבים הבודדים שבמעלה ואדי אל עמוד זרועים בסלעים, טכניים ומתישים. החוויה המדברית הקשוחה משתנה כשאנחנו מגיעים לשרפת (אוכף) אל עמוד ויורדים אל מניפת הסחף הרחבה של ואדי אל עוגדה: הרכיבה במניפת הסחף החולית היא תענוג של ממש (לחובבי סאדו ומאזו) – דשדוש ומלחמה עיקשת בחצץ דק הגרגר של סלעי הגרניט והשמש של סוף מאי לא מרחמת. למרבה המזל הצטרף אלי הפעם חברי הטוב ישי שלף רוכב מנוסה וקשוח שלעולם לא מפסיק לחשוב חיובי ותמיד מחייך. לנאת המדבר הנטושה עין עוגדה מגיעים אחרי שלוש שעות של מלחמה בחצץ ובגינות הסלעים. זה מקום מוזר שתהילתו, אם היתה לו אי פעם כזו, חלפה לה לפני שנים רבות. בארות עמוקות (יותר מעשר) נחפרו באדמת הסחף, מבנים הרוסים וגרוטאות גנרטורים ששבקו פרושים בין עצי השיטה. עלוב ועצוב. צינור השקיה דק מוביל את מימי הבאר הבודדת הפעילה במורד הערוץ לכיוון רס אבו גאלום. עוד שעה וחצי של לחימה באדמת הסחף ובמעברי ההרים שפילס לו הערוץ מובילה אותנו עייפים אך רצוצים אל מוצא הערוץ ואל הים שקורץ לנו כחול ומאושר.

image2

אסקפיזם

את הלגונה הנהדרת של רס אבו גאלום אני זוכר היטב מלפני כמעט ארבעים שנה: יפה מבודדת ושקטה. הייתי בה מאז כבר כמה פעמים ויכולתי, לצערי, לראות בזמן אמת, כיצד הופכת פינת החמד הזו למתחם חושות שגרתי רועש ודי מלוכלך. בדואים, מצרים, תיירים מקצווי תבל ושני רוכבי אופניים מותשים מישראל, שרועים על מזרונים בחושות שלאורך הלגונה ומשתדלים להירדם ולהתעלם מהחום ומהמוזיקה שבוקעת משלל הסלולריים.

image5

אבל הריף נפלא כתמיד ולעאאד יש חושות נהדרות על קו החוף. אחרי ארוחת דגים מפוארת שרקח הפרחח הכל נראה הרבה יותר אותנטי, אפילו חבורות הצוללים שמגיעות מדהאב והמוזיקה הרועשת ברמקולים, יהיו אפילו כאלו שיאמרו שזה חינני (יש גם כאלו שסבורים שבאורן חזן בסלפי עם טראמפ יש משהו חינני…).

image10

הפיגוע בסנטה, דאעש ואזהרות המטה ללוחמה בטרור נשמעות כאן רחוקות ונטולות הקשר. אין לי מושג אילו התראות  עומדות לנגד עיניהם של קציני המודיעין שלנו ואם זה מסוכן , אבל קל כל כך לשכוח את הגיהנום שעל סיפו אנחנו חיים ולהתמכר לתחושת החופש המפנקת של החוף בסיני. מהרמקולים בוקע קולה של הזמרת הלבנונית פיירוז ואני נרדם ומדמיין. מילותיו התמימות של לנון שנכתבו קצת אחרי שנולדתי, לפני יותר מארבעים שנה  מהדהדות בראשי.

Imagine there's no heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people
Living for today

image9

חופים הם לפעמים געגועים

נאקב שאהין המפורסם שמקשר את רס אבו גאלום אל הבלו הול (המכונה בפי הבדואים "אבו אל הול"), מתפתל על קו החוף, הוא טכני וזורם, רכיב ויפה מאוד, הרכיבה עליו היא חווית רכיבה וגם חוויה אסתטית. בערך חמישה עשר קילומטרים של רכיבה מובילים אל דהב שמשופעת בבתי מלון, מסעדות ושאר מלכודות תיירים. חלק ניכר מן העסקים האלו נסגרו בעקבות המצב הכלכלי הקשה במצרים ואיומי הטרור שהבריחו את התיירים ואף על פי כן שמרה דהב באיזשהו אופן על קסמה המדברי של סיני.

image3

בפאתיה הדרומיים שוכנת נאת המדבר היפה של ואדי קוני רייאן ("הנחל הרווה") ואנחנו חולפים על פניה בדרך אל רצועת החוף המבודדת והמפורסמת שבין דהב לשארם א-שיך. לא הייתי באזור הזה מעולם וזוהי הגשמת חלום עבורי. הרכיבה לאורך החוף קשה, שביל הג'יפים הקשוח נעלם כמה קילומטרים מדרום לדהב והרי הגרניט "צומחים" מן הים, הנאקב צר וחמקמק ובחלק מן הקטעים צריך להעביר את האופניים ברגל. הלגונות מדהימות ביופיין, חוליות ועשירות בצדפים והמים כחולים וירוקים. הים שקט והחוף בתולי למלוא רוחב העין, אין אפילו עקבות גמלים, שקט מוחלט רק אוושת גלגלי האופניים על החול וקול פכפוך הגלים. זהו שריד אחרון לחופי סיני של פעם. לא הייתי כאן מעולם ובכל זאת החופים האלו מעוררים בי עצב וגעגועים לימים ההם.

למרבה הצער מצטברות באזור המבודד והפראי שמדרום לחושות הדייגים בקובור בניה – כשלושים קילומטרים מדרום לדהב – כמויות עצומות של בקבוקי פלסטיק וגם הדייגים הבדואים שעל פני החושות הנטושות שלהם אנחנו חולפים, משאירים את חותמם בדמותן של מאות צדפות ענק שמושלכות אל החוף לאחר שנתפסו ברשתות הדיג. באסה!

image7

נבק

לפני הנוקטה (תחנת המשמר) המצרית שבנבק – כארבעים קילומטרים מדרום לדהאב – אנחנו מתחילים להילחץ: האופניים שלי, נטולות הטיובלס, טורפות פנימיות והחום כבד. אם יחליטו החילים המצרים להתעמר בנו ולהחזיר אותנו לדהב, יהיה אפעס, לא נעים. אבל החילים, ששבו מפעילות לילה ככל הנראה, הלכו לישון, רק נעליהם השחורות מנצנצות על מרפסת הנוקטה ואנחנו דוהרים אל עבר הלגונה החולית הנפלאה שבשמורת הטבע של נבק. רכיבה על חול מהודק לאורך הים ורוח צפונית נהדרת מביאה איתה מיזוג אויר טבעי. כאן מציצים להם מן המים עצי המנגרובים הגדלים בתוך מי הים וגוויתה של הספינה מריה שרדר שעלתה על שרטון לפני עשרות שנים. על החוף מתרוצצים מאות סרטנים ונחשוני ים ושחפים שחורים מרחפים במעוף חלומי על קו המים. קסם.

סאלים גר כאן ובשארם אבל הוא מעדיף לבוא לכאן לדוג ולהעביר את הזמן. אין עבודה ואין פרנסה בשארם מאז התרסק המטוס הרוסי. אנחנו שותים ביחד קפה, מדברים על דאע"ש ומה שעשה לשארם ולתיירות ושומעים על החיים הקשים בסיני. מחכים לעאאד שיגיע עם הטקסי.

image4

חלום ושברו

שארם נראית נורא. העיר הגדולה הזו שפרושה על פני קילומטרים רבים של חוף ומדבר היא אנדרטה מצמררת לפגיעתו הקשה של הטרור ולעונש שמזמנת ההיסטוריה לחוטאים בחטא  ה"היבריס" – חטא הגאווה. הכל כאן נבנה באופן מגלומני וראוותני, שדרות רחבות מידי, מתחמים עצומים של בתי מלון, מתחמי קניות ומגרשי גולף והכל נטוש ומוזנח כמו קפא ברגע אחד ב31 לאוקטובר 2015 כשפיגוע בודד ריסק את כל הפיתוח הזה שהיה מלכתחילה מוגזם. אבל מה שעצוב יותר מכל הם מאות ואולי אלפי עצי דקל שנעקרו מן הדלתא של הנילוס ונשתלו באדמת המדבר ועכשיו הם מזדקרים, חומים וצהובים, גוססים ומתים, ללא טיפול וללא השקיה.

image11

הביתה

בדרך הביתה אנחנו לא מוותרים על ביקור במוית ושואשי ליד רס-א-שיטן. זהו גב אדיר שמחזיק מים מחורף עד חורף. אפשר לקפוץ גם מגובה של עשרה מטר ולא לגעת בקרקעית. אין בארץ דברים כאלו, זוהי גודלה ועצמתה של סיני.

image8

ואף על פי כן מעיק עלי משהו, המפגש עם סיני לא קל ולא פשוט. בדרך לטאבה נדמה לי פתאום שהאיום הגדול והאסטרטגי על סיני ויסלחו לי כל מומחי הביטחון למיניהם, איננו דאע"ש ושלל שלוחותיו אלא דווקא ההזנחה, בקבוקי הפלסטיק ושקיות הניילון. אני נזכר במילותיה היפות של המשוררת רחל שפירא:

"השיר על ארץ סיני,
אבק המדבר מתערב בשערי,
נדבק בבגדי ומזהיב את עורי וליבי הולך אחר עיני,
אני גדלתי בארץ קטנה,
על כן שירי מלא תדהמה,
כה אדירים המישורים שטופי השמש הקייצית,
כאלה לא ראיתי מעודי,
כה אדירים הם ההרים העשויים סלעי גרניט,
כאלה לא ראיתי מעודי"

image6

אבל בעיקר בשורות החידתיות ששתלה לקראת סופו של השיר, שמיטיבות כל כך לבטא את הגעגוע והזעזוע ממה שקורה לה, לאדמת המדבר הטובה: "אני בגרתי בארץ הזאת ועצב בשיר הלום המראות".

מאת: רועי גלילי

—————-
מנוי חינם למגזין האופניים הטוב בישראל פה: https://goo.gl/4tGh4F
—————-