חברי מועדון שוחרי המערות הישראלי התכנסו ביום שישי חם במיוחד ליום של תחרויות בכישורי מערנות, והזמינו אותנו להצטרף. חשבנו שאנחנו יוצאים ליום של בילוי בנוסח מירוצי הבוץ, אבל יותר אינטימי. מסתבר שצדקנו באופן חלקי בלבד, החלק השני הסתיים בחילוצים הרואיים.

כתבה: מיה בן-צבי
צילומים: עידו מרוז

מועדון המערנות הישראלי

המועדון הוקם בשנת 2014 על ידי יואב נגב, במטרה להוסיף ערך מוסף להרפתקאות בחיק הטבע. מערנות מאפשרת מצד אחד טיולי בתוואי ייחודי, הכולל לא פעם גילויים של מקומות חדשים, יחד עם חווית אקסטרים מגוונת: טיפוס טבעי וטכני, גלישה וזחילה. וכל זה בתנאים שחורגים מהשגרה – חושך ולעיתים גם חמצן דליל ומול מראות ומגוון ביולוגי שלא פוגשים בחוץ. בקיצור הרבה מעבר לביקור בבית גוברין בטיול השנתי. מעבר למשלחות חקר, כדוגמת זו שיצאה למערת המלח (מלח"ם) בינואר, המועדון מארגן גם טיולי מערנות חודשיים, ברמות קושי שונות. לחלקם לא נדרש ניסיון ואחרים מיועדים לבוגרי הכשרות בעבודת חבל רלוונטית (SRT – single rope technic).

הספליאולימיפיאדה הישראלית הראשונה

ההזמנה שקיבלנו לספליאולימפיאדה (Speleolympics) כללה סרטונים מאירועים דומים בחו"ל. שלל מתקנים שנבנו בתוך אולם הספיקו כדי לגרום לילדים לצפות לאירוע. בלטו במיוחד תיבת זחילה שדרשה פיתולים שלא היו מביישים מתעמלות אולימפיות והידחקות דרך מעבר צר. בגלל כל מיני אילוצים המיקום שונה פעמיים, וברגע האחרון נקבע למתחת לאחד הגשרים על הירקון, ליד קניון איילון. כשהגענו קיבלו את פנינו שלל חבלים שהשתלשלו משלד הגשר, כמה מתקנים על הקרקע, וכעשרים ילדים שהיו עסוקים בלטפס ולהתנדנד על החבלים. ארז רחמים מ"ארזים בטבע" היה עסוק בבניית מתקנים נוספים ו"ספיר מערכות" שנתנו חסות לפעילות המועדון ולאירוע הקימו עמדת תצוגה ומכירה צנועה של ציוד. כשהכל עמד במקום בן-זוגי, שראה והקים כבר אי אלו פארקי חבלים בחייו, התלהב הן מהמקוריות והן מהרמה של המתקנים.

ספליאולימיפיאדה

חילוץ בחלקים

עד שהתחרות הרשמית התחילה, היה לנו זמן להתנסות במתקנים השונים. על הקרקע נח "נחש" מצינורות PVC רחבים, שהילדים התפתלו דרכו בקלות. מבוגר אחד – נמוך יחסית, הצליח איכשהו לעבור אותו. מבוגר שני – גבוה יחסית נתקע בשלב מוקדם וחילץ את עצמו לאחור. בתור מי שתופסת מעצמה די גמישה, כמובן שהייתי חייבת גם לנסות. יש אגדה על מערות ברוסיה שהכניסה אליהן מחייבת חתימה על אישור לחילוץ בחלקים במידת הצורך. נכנסתי לצינור, הזחילה הצפופה דווקא עברה סביר. בפיתול הראשון הצלחתי להעביר את פלג הגוף העליון, ולהמשיך עם הידיים לתחילת הפיתול השני. ואז הירכיים (שכוללות את העצם הכי ארוכה בגוף) הגיעו אל הפיתול הראשון. כך גיליתי שלהיות צרה זה יתרון במערנות, אבל להיות ארוכה עלול להוות חיסרון. אם הייתי במערה המדוברת ברוסיה, כנראה שהיו מחלצים אותי בחלקים. גם כאן נדרש פירוק כדי לחלץ אותי, אבל לשמחתי זה היה פירוק של החיבורים בין חלקי הצינור ולא של הרגליים שלי. חברי המועדון ניגשו בשמחה למלאכת הפירוק והחילוץ, ונתנו תחושה (שעוד תחזור על עצמה) שיש על מי לסמוך.

ספליאולימיפיאדה- תחרות הילדים

כשהכל היה מוכן, וכל מי שהמארגנים ציפו לבואו הגיע, התחילו התחרויות שלשמן התכנסנו. ראשונה וגדולה מכולן היתה תחרות היחידים לילדים שכללה ארבעה מתקנים: הליכה על סלק-ליין, הליכה על נדנדות, מעבר דרך צמיגים תלויים, ולבסוף זחילה דרך הצינורות הידועים לשמצה, שהורכבו מחדש בזוויות קצת יותר נוחות. כל ילד בתורו עבר את ארבעת המכשולים ברצף, מלווה בהורה משגיח ובמתנדב שמדד זמנים.

תחרות ילדים

ברקע נשמע כרוז שדאג לקרוא לבא בתור ולהכריז על הזמנים. הגדולים יותר עברו את המכשולים לגמרי לבד, הקטנים קיבלו קצת עזרה. הילדים שמצטרפים מדי פעם לטיולי המועדון נהנו להשוויץ במיומנויות שרכשו בטיולים, ואחרים נהנו להתנסות באתגרים חדשים. כאמא לחובב מסכים, נהניתי לראות חבורה כל כך גדולה של ילדים שהיו עסוקים באתגרים פיסיים והניחו למסכים לטובתם.

התחרות המשפחתית בספליאולימיפיאדה

החלק האחרון של האירוע היה תחרות משפחתית או קבוצתית. ארבעה משתתפים, שכל אחד מהם בתורו עובר מכשול אחר ומעביר תיק אל הבא בתור. שני המכשולים הראשונים, מעבר דרך צמיגים תלויים וזחילה במנהרה נלקחו ממקצה הילדים ורק ילדים יכלו לעשות אותם. המכשול השלישי – טיפוס ג'ומארים דרך ארובה, מעבר על סלייד וגלישה, יועד למבוגרים בלבד. השלב הרביעי לא היה מכשול אלא אתגר – לקשור את הקשר שהמנחה יגיד.

מאחר והילדים של בן זוגי הצטיינו בתחרות שלהם (מקום ראשון בפער גדול ומקום חמישי בפער קטן). הציפיות מהתחרות המשפחתית היו גבוהות. בתור אחת שמטפסת וגולשת לפעמים עם אנשי חבל מנוסים ממנה, אבל מעולם לא עברה הכשרה מסודרת בעבודת חבל, אני לא סגורה על שמות של קשרים. מצד שני גם מעולם לא טיפסתי עם ג'ומארים. בקיצור – הייתי בתפקיד נקודת התורפה של הנבחרת שלנו. איכשהו החלטנו שיהיה הגיוני יותר שאעשה את משימת הטיפוס מאשר את משימת הקשר. ארז רחמים (שבנה את כל המתקנים) הביא גם ג'ומארים ורתמות ייעודיות לטובת משתתפים שלא הביאו איתם את הציוד הפרטי שלהם מהבית (כלומר רק אני). לא רק שהוא עזר לי באדיבות רבה להתאים את הציוד, הוא גם הסביר לי בסבלנות איך להשתמש בו.

כמה משפחות התחרו לפנינו. הילדים היו מעודדים מביצועיהם של הילדים האחרים. אני השתדלתי לעקוב היטב אחרי המתחרים במשימת הג'ומארים, כדי ללמוד מניסיונם ומהטעויות שלהם. סה"כ נראה כמו משהו פשוט והגיוני. הרגשתי די מוכנה.

סנפלינג

ספליאולימיפיאדה- לא משחק ילדים

אחרי כמה משפחות מנוסות, הגיע תורנו. בשלב הזה, כאמור, הייתי מרוכזת בעיקר באתגר טיפוס הג'ומארים. כאמור, ממבט על המתחרים הקודמים מתמודדים עם האתגר הוא נראה פשוט מאוד. היו כמה אחרים שעשו טעויות שברוב יוהרתי הייתי בטוחה שלמרות היעדר הניסיון שלי – אני לא הייתי עושה אותן.

מערנותרגע לפני שאגש לאתגר עצמו – מהם ג'ומארים? מדובר באמצעי חיכוך חד כיווני שמתלבש על החבל, ואשר שימוש בשניים (או שלושה) ממנו שמחוברים לרתמה (ולפעמים גם לנעל), מאפשר לטפס על חבל יחיד במהירות וללא מאמץ. הטיפוס עצמו די אינטואיטיבי. כדי להשתחרר מהג'ומארים צריך להכיר אותם ולהבין היטב את סדר הפעולות.

חיבור הג'ומארים לחבל עבר בקלות, כך גם הטיפוס דרך ה"ארובה" – סדרה של צמיגים שנתלו מהקורה. בסוף הטיפוס, כשהגיע הזמן לעבור לחבל הגלישה, התחיל הבלאגן: סדרה של ניסיונות לא מוצלחים להשתחרר מהג'ומארים, שכל אחד מהם חייב עוד טיפוס קצרצר. בקיצור – נתקעתי. בעזרת הרבה הסברים ועידוד מהקרקע ויואב נגב אחד שטיפס (במהירות ובקלות) כדי להדריך אותי מקרוב, הצלחתי לבסוף להשתחרר מהג'ומארים ולעבור לחבל הגלישה. על הדרך, מחקתי את היתרון שצברו הילדים, והבטחתי לקבוצה שלי את המקום האחרון, ובפער מכובד.

מערנות זה עסק רציני

עם זכרונות רחוקים מטיול שנתי בבית גוברין, זכרונות טריים מזחילה קצרה במערת חריטון ואמונה (כנראה לא לגמרי מוטעית) שיש לי נתוני פתיחה טובים לעיסוק במערנות, הנחתי שהאתגרים בספליאולימפיאדה יעברו לי בקלות. במקום זה חלק הסתיימו איפשהו בין כישלון משעשע לפאדיחה. כפי שציינתי בתחילת הכתבה, כדי להצטרף לרוב טיולי המועדון, נדרשת הכשרה בSRT. אחרי ההתנסויות שלי על יבש בספליאולימיפיאדה, הצורך בהכשרה הזו נראה הגיוני מאוד. אותן הסתבכויות שעברו כאן כבדיחה נחמדה היו עלולות להיות מאוד מלחיצות (שלא לומר מסוכנות) במערה אמיתית. מצד שני – התמקצעות בטכניקות הנדרשות מאפשרת מסע אל עולמות שונים ומיוחדים, לפעמים במרחק נסיעה קצרה מהבית.

ספליאולימיפיאדה – רגע לפני שנפרדים

חשוב לי לחזור ולציין לטובה את הארגון המופתי והנעים של מועדון שוחרי המערות הישראלי, ואת הבניה היצירתית והמשובחת של ארזים בטבע. שותפים אחרונים להפקה הם חברת ספיר מערכות, שגם חילקו פרסים למנצחים במקצים השונים. בגלל גודל האירוע ציפיתי לפרסים קטנים וסמליים. לשמחתי התבדיתי: הבן של בן-זוגי, שניצח במקצה הילדים קיבל קסדת גלישה לילדים, שהתגלתה במהרה כקטנה מדי לראש הגדול שלו. היא הוחלפה במקום בקסדה גדולה ויקרה יותר, ללא תוספת תשלום. זו אמנם אנקדוטה קטנה, אך היא מעידה הרבה על הנדיבות והאיכפתיות של כל מארגני האירוע.

כתבה: מיה בן-צבי
צילומים: עידו מרוז

 


אהבתם? יש עוד המון כתבות איכותיות על טיולים ואאוטדור אצלנו. הצטרפו למנוי השבועי (חינם):

הניוזלטר השבועי של OUTPANEL

אל תתן לפייסבוק לקבוע מה אתה יודע. הצטרף אלינו:


מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים