זה התחיל קצת לפני יותר משנתיים .. מהיום שהתחלתי לצפות בתחרויות טיפוס ולהבין שאין מטפס עם קטיעה בצמד הידיים. הבנתי שיש כאן דרך שמחובתי לפרוץ ויהי מה.

מאת: מור ספיר
צילום: איב מאיר צילום, Bear Cam Media, USA climbing

הטיפוס הוא רק המשל לחיים

אם אדם נטול אצבעות יכול לטפס אל פסגת הקיר, אזי כל אדם יכול לטפס אל הפסגה האישית שלו, ללא קשר לחסר הקיים בו. אני הייתי משוכנע בזה כבר 3 חודשים מאז שהתחלתי לטפס. אי שם בשנת 2015, כשטסתי למשלחת טיפוס בקלימנוס, יוון ושם שברתי בכל יום תקרת זכוכית אחרת לגבי ידיי. רק לשכנע את המאמנת שלי לקח קצת יותר זמן. לאחר מספר מריבות, הורשה לי לרכוש כרטיס מכספי ולצאת לתחרות הטיפוס הראשונה מחוץ לגבולות ישראל לאימסט, אוסטריה.

את התחרות סיימתי במקום השלישי בקטגוריית קטיעה ביד אחת (אמנם אני קטוע אצבעות בצמד הידיים אבל להם אין גם אגודל, אז זה הופך את המשחק איכשהו לשווה).

ההצלחה לא הייתה המדליה, ההצלחה הייתה יצירת דרך אל עבר מסלול חדש שכלל לא ידעתי מהן ההרפתקאות הצפויות בהמשכו.

והנה שנתיים אחרי אותה תחרות ולאחר 3 תחרויות בבריאנסון- צרפת, אדינבורו-סקוטלנד ושפילד- אנגליה (אותם סיימתי במקום השני, ראשון וראשון בהתאמה), החלטתי שהשנה אני טס לכל התחרויות, גם אם זה אומר לבד.

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

חוזרים אחורה- מי אני ולמה אני בפארא

לפני שאנו צוללים פנימה, אני חייב לכם הסבר מי אני. שמי מור ספיר, בן 27 ולפני כ4 שנים שרדתי את מפולת השלגים שהכתה בהפתעה ברכס האנאפורנה שבנפאל. באותה סופה אימתנית איבדתי את 4 מחברי למסע ואת 10 אצבעות ידיי, כתוצאה מכוויות קור קשות.
הסופה הגיעה לחיי רגע אחרי פרויקט מוקשים שניהלתי בצפון הארץ ורגע לפני קורס מאמני כדורסל שחלמתי עליו מילדותי. לאחר הפציעה חוייבתי לייצר לעצמי מסלול חיים חדש וייחודי להתנהלות יומיומית בעולם, לאחר שאיבדתי את היכולת לחיות חיים פעילים כפי שהייתי רגיל בעבר… לכאורה.
כיום, עם הידיים החדשות, גיליתי שיש אינסוף דרכים להגיע למקום שאתה רוצה להגיע אליו ואת המתנות שקיבלתי מהחוויה הזאת אני משתף בהרצאות העצמה, בארץ ובעולם.

בנוסף, לפני כשנה סיימתי את אותו קורס מאמני כדורסל ואפילו חזרתי להיות מ"מ במילואים ביחידה שבה הייתי בהנדסה קרבית.
כל זה הגיע בזכות הטיפול ההזוי והמופלא, הנפשי והמעשי שהחלטתי להתחיל כחודשיים לאחר השחרור מהבית חולים – טיפוס קירות. מצעד לצעד, מאחיזה לאחיזה, מנפילה לנפילה ומפתרון לפתרון היצירתי הבא, מצאתי את הדרך שלי להתגבר על כל מכשול ולהחליט שנועדתי לפרוץ דרכים שאינם נסללו: במסלול החיים ובטיפוס קירות. וכיום אני מתחרה בתחרויות העולמיות בטיפוס קירות לנכים (פארא).   

אליפות ארה"ב הפתוחה, קולומבוס, אוהיו.

לאחר שלקחתי על עצמי את השליחות הנ"ל, ידעתי שזה אומר שאני אטוס לבד וידעתי שגם התקציב (עדיין מחכה לחברה מספנסרת שתתמוך) על חשבוני. אז כל מה שנשאר זה לחסוך מעט, לארוז ולצאת.

תיק על הגב, תיק על הבטן (מניסיון התחרויות הקודם למדתי שזה נוח לי הרבה יותר מאשר מזוודה) ויאללה אמריקה.

אני לא חושב שהייתי מגיע לקולומבוס אי פעם ללא הזכות להשתתף בתחרויות טיפוס אבל אני חייב להודות שהמקום הפתיע אותי.נכון שלא מדובר בניו יורק, ובכל זאת המקום משעמם ומגניב ביותר. לדעתי אין כמו מקום רגוע, שקט, שליו ויפה לאחר טיסה כה ארוכה ולפני התחרות הראשונה בשנה.

במיוחד שאתה רגיל לשמוע לחשושים בחצרות הבתים בארץ והחשש שלך הוא לחולדות / נחשים. כאן אתה מגלה את הארנבים הקטנים ואת הסנאים שנמצאים בכל פיסת דשא ברחוב.

רחובות מצוחצחים, משטרה נעימה ומה יותר כיף מהחוק שמאפשר לך לפנות ימינה ברמזור אדום? אשכרה סומכים עלייך כאן.

תוסיפו לזה שהגעתי 3 ימים לפני התחרות (כן הייתי הראשון מבין כל המתחרים שהגיע) ויוצא שזכיתי לנחיתה רכה ביותר.

תחרויות טיפוס הקירות לנכים מעט שונות וישנם מספר קטגוריות אשר מחלקות את הספורטאים: קטיעת רגל, קטיעת יד, משותקים גפיים תחתונות, עיוורים, ו3 דרגות של בעיות נוירולוגיות/ פיזיולוגיות.

המטרה בפילוג היא לייצר מסלולים מאתגרים לכל אחת מהקטגוריות עם חשיבה מעמיקה על היכולת להאפיל על הבעיות, גם אם חסרה גפה מצד ימין וגם אם שמאל למתחרים באותה קטגוריה.

אם תשאלו אותי, יצירתיות בניית המסלולים גבוהה הרבה יותר מאשר בתחרויות של המטפסים הרגילים.

לאחר לילה שלם שהתרסקתי על המיטה בשביל למלא מצברים מהטיסה, התעוררתי שאני עדיין מותש מהג'ט לג. רק שיש משהו חזק יותר מכל ג'ט לג – וזוהי ההתרגשות. למרות הרצון להישאר במיטה, קמתי ונסעתי לקיר הטיפוס שבו תהיה התחרות. הרגשתי רצון עז להריח את המקום, לגעת באחיזות הקיר, לצבור קצת מידע מוקדם על צורת הבנייה ובעיקר לא להרגיש שאני מגיע לתחרות במקום שאני לא מכיר כלל.

הכל מתנהל על מי מנוחות כאן ואפילו לא הציקו לי ששמעו שבאתי לרחרח לטובת התחרות. סמכו עליי גם כאן וידעו שלא אכנס לאזור בניית מסלולי התחרות.

מה יותר כיף מזה שסומכים עלייך בכל דבר? העיר הזאת מתחילה להיכנס לי ללב.

אונסייט

ולאחר כל המשחק המקדים, חוזרים לעניין שאליו התכנסנו כאן – טיפוס. ביום השני שלי ויומיים לפני התחרות זהו הזמן לאימון החשוב מכל – אימון האונסייט. אימון שכולו מסלולים חדשים שאתה בוחן את עצמך בקריאת מסלול ותכנונו, יצירתיות לפתרון בעיות תוך כדי המסלול שלא ראית מהקרקע והכי חשוב: מת-חי-ל….

דהיינו להבין שמה שקרה-מת, אתה לא מנתח כעת מה עשית לא בסדר. כי עד שהמח יספוג ויעבד את זה- התחרות תסתיים. אז אתה ישר חי לדבר הבא ומתרכז במסלול הבא עליך לטובה. מה גם שהפעם אני לבד, וההנעה המנטלית תלויה אך ורק בי.

האימון הארוך מסתיים במתיחות ארוכות, דמיון מודרך וחיוך אמיתי לקראת מה שיבוא – יבוא בברכה. אני את ההצלחה שלי עשיתי בכך שאני מוסיף גוון נוסף לתחרות באמריקה. אחרי הכל, עדיין לא מצאתי את המטפס עם פציעה כמו שלי. אז עד שלא יהיה לי מחליף, אני מתכוון לרקוד על כל הקירות.

מכאן אני ממשיך לחטיפי החלבון ולארוחות במסעדות האסיאתיות המדהימות של אמריקה – שהפכו להיות חלק חשוב בחיי מאז שאני מתאמן כמעט בכל יום ומאז שאני גם צמחוני.

מגיע הזמן למנוחת ה"יום אחרון לפני תחרות", ואת הלילה אני מסיים בבית המטפסים הניו-יורקים. למדתי שקשרים זה משהו שחשוב מאוד וקשר מיוחד שיצרתי עם המטפסים מניו יורק, זיכה אותי באווירת בית חם במקום מאוד רחוק מביתי האמיתי בישראל.

פינוק בוקר התחרות

כמו בכל בוקר תחרות יש לי מנהג קבוע "לפנק את עצמי בכל מה שהגוף בוחר". זה תמיד מסתיים בשייק פירות/ תפוזים סחוט ואיזה משהו בריא בנוסף (ככה זה שסומכים על מישהו) וכך גם היה הפעם.

התחרות הזאת שונה מכל השאר – היא תחרות רד פוינט (להצליח את המסלול מההתחלה ועד הסוף ללא נפילה) ולא תחרות אונסייט (כמו רד פוינט, רק בניסיון הראשון שלך), דומה מאוד לתחרות סבב בולדר (טיפוס ללא אבטחת חבל, על קיר קצר ומורכב יותר). משמע שיש 60 מסלולים: מסלול 1 הוא הקל ביותר ו-60 הוא הקשה ביותר ובסיום 3 שעות אתה מגיש את הטופס, עם ה3 המסלולים הכי גבוהים שהצלחת לטפס. חשוב לציין כי לא סופרים את מספר האחיזות שטיפסת, רק אם סיימת או לא.

כמות הניסיונות להשגת המסלולים הקשים היא בלתי מוגבלת וכאן נכנסת גם הטקטיקה. הרי זה לא בולדר – מסלול קצר, ומשמעות הדבר היא שאם נפלת אחיזה לפני הסוף, אתה יורד לקרקע ללא ניקוד כלל, גמור מעייפות וכנראה ללא יכולת לחזור על אותו מסלול לפחות ברבע השעה הקרובה, או עד שהגוף משקם את עצמו. אז ככל שנפלת יותר קרוב לסוף המסלול, הצניחה המנטלית והפיזית תהיה גדולה עוד יותר.

ושוב, אני לבד ואחרי שאתה מכין את עצמך נפשית לתחרות, קשה ביותר להגיד לעצמך שאת מסלול X,Y,Z – אין באפשרותך לטפס.

"ומה עם המתחרים כן יצליחו ? …"

אין ומה אם. נצמדים לתכנית ולא זזים ממנה מטר, כי בעוד רגע אני כבר אהיה בדופק גבוה יותר – משמע אקבל החלטות אמוציונליות יותר. אז הכנתי תכנית כתבתי אותה על הדף של רשימת המסלולים והשבעתי את עצמי שאני לא זז ממנה בשעתיים הראשונות לפחות.

מסתבר שה"מה אם..?" מגיע בכל מקרה. בבוקר התחרות הסתבר לי שבאמריקה החוקים מעט שונים ואם למישהו חסרה גם אצבע אחת, הוא בקטגוריה שלי.

והנה ניצב מולי בחור עם כף יד שמאל שקצת גדולה יותר מהשמאלית שלי, והימנית שלו שלמה לחלוטין ומתפאר ב5.14 שסגר בשבוע שעבר (דירוג אמריקאי שמקביל ל- 8B/C שלנו. מסלולים בדרגה גבוהה מאוד).

מאחורי, בבולדר מתחמם בחור שעושה מתח על האמה חסרת כף היד שלו, ולקינוח מתחרה נוסף ללא כף יד מספר לי שהוא מטפס טראד (טיפוס בטבע עם אבני עיגון) …  WTF?

גם המתחרים האחרים היו נראים חזקים למדי (8 במספר) וכל מה שנותר לי זה לחשוש שאני עלול גם לסיים אחרון.

נזכרתי שבתחרויות המקומיות בארץ טיפסתי מול אנשים בלי מגבלה כלל (חובבנים אמנם אבל עם עשר אצבעות) ואפילו ניצחתי. נזכרתי שכאשר ניצחתי, שמרתי על הכלל הכי חשוב בתחרויות הטיפוס: כל עוד תטפס מושלם ולא תיפול, אתה תלוי רק בעצמך. אז חזרתי אל דף התכנון, הבנתי שהפעם חשוב עוד יותר לדבוק בו  ולא לקבל החלטות מפאניקה.

התכנון והביצוע

התכנון היה שלאחר חימום ארוך לגוף, אני מתחיל בצמד מסלולי אמצע טבלה ומעלה לחימום מתקדם (35,42), ממשיך לאחד קשה (50) ואז מתחיל לתקוף את ה3 הגבוהים שלי (57,58,60). לאחר מריבות קשות עם עצמי, הודיתי בפני עצמי שמסלול 59 יהיה לי מאוד קשה ולא אתעסק איתו, אם לא אהיה חייב.  

וזה מתחיל: 35-צ'ק, 42-צ'ק, 50-צ'ק, 58-צ'ק! חצי שעה עברה ואני עם שליש מהתחרות בכיס.

אמרתי שהגעתי כמה ימים כדי לגעת בכמה שיותר אחיזות, אז מסלול 60 היה מלא באחיזות שלא נגעתי.

כשאתה עולה על מסלול שאתה לא מכיר את האחיזות במיוחד עם ידיים כמו שלי, אתה מרגיש בשדה מוקשים: כל דבר יכול להפיל אותך. פחדתי נורא והעדפתי אולי ללכת קודם ל57 אבל נצמדים לתכנית. והגיעה השעה לעלות עליו, אז 60 הנה אני בא.

בצעדים קטנים לניצחונות קטנים אני עובר את החלק הראשון בקלילות יותר משחשבתי. גם את החלק השני וביחודיות רבה גם את החלק השלישי. מכאן לקושי מתווספת הסיבולת ואני לא מצליח למצוא אחיזה אחת לרפואה ולמנוחה. עם תקווה שהבאה תהיה נוחה למנוחה ועם האכזבה שגם היא לא אני פשוט ממשיך ועובר גם את החלק שכל מי שניסה לפני כשל.

סוף המסלול קרב ואיתו גם הכח בגופי. ונפלתי 3 אחיזות לפני הסוף.

בכנות, רעדתי ממש אבל ההרגשה בתוכי הייתה מדהימה. הרגשתי שזה אפשרי,רק לפני, צריך להמשיך בתכנית וכעת ל57. עוד מסלול שכולם נפלו בו ב2 הצעדים האחרונים. משמע שכדי לראות משהו שלא ראו פה (טופ במסלול 57) אני צריך לעשות משהו שלא עשו.

וזה אכן קרה. רגל גבוהה אל היד במקום לצאת לאחיזה שכולם נפלו בה נתנה לי לדלג עליה ולצאת בחצי זינוק אל האחרונה. צעדים דינאמיים זה משהו שאני חושש ממנו מאוד. אעשה הכל כי לדלג עליו. אבל כשאין ברירה – אתה מגלה שהידיים שלך יכולות לעשות גם את זה. הרגשתי בשמיים, הרגשתי שהתחרות שלי!


מאת: מור ספיר, מסלול 57
צילום: Bear Cam Media

 

בזמן שאני שומע שאף אחד לא הצליח את 59 ו60 החלטתי שאני קודם אתמקד בלהפליש (להצליח לטפס מסלול בניסיון הראשון) את 56 ואז יישאר לי בערך שעה לנסות ולסגור שוב את מס' 60 האיום והנורא.

ובזמן שאני מפליש את 56 אני שומע כי חלק כן הצליחו את 57,58 אבל לא בניסיון ראשון, וחלקם גם לא הצליחו את 56 משמע שגם אם יש מישהו בשוויון איתי, עדיין יש לי את היתרון האונסייט עליו.

חצי שעה לסוף, רגוע מתמיד אני ניגש לנסות שוב את 60 אך ורק בשביל עצמי. התקדמתי עוד אחיזה, נופל 2 לסוף.

אבל הנפילה הזאת היא כלום לעומת הנפילה שאני שומע שבנסיון נוסף, אחד המתחרים סגר את 59.

האחד שפחדתי ממנו מכל. לאחר כמה שניות של החזרת הנשימה הבנתי שהייתי כמעט מושלם וכמעט מושלם זה לא מושלם וזה אומר שאני לא תלוי רק בי.

את 20 הדקות האחרונות השקעתי ב2 ניסיונות על אותו מסלול 59 שנראה כמו בולדר סלופרי ארוך (סלופר זוהי אחיזה די חלקה בצורת כדור אשר מוטב לפרוס עליה את כל האצבעות בכדי לייצר אחיזה טובה יותר – בדיוק את מה שאין לי… ובאמת שאין לי ת'כח להתעסק איתם עכשיו). לא הצלחתי. נפלתי פעמיים באותו מקום, קצת לפני אמצע המסלול.

הסיכוי האחרון

5 דקות לסוף, בחצי ייאוש אני מוציא את כל יהבי על ניסיון אחרון על מסלול 60. כבר מהצעד הראשון הרגשתי שאני גוסס. מדהים איך הגוף יודע לנפק עוד אנרגיה משום מקום. הזמן עבר, רק מי שעל הקיר רשאי לסיים את המסלול שהוא מטפס עליו. אני מביניהם.

בשארית כוחותיי אני מצליח להביא אותי לאותה נקודה שוב 2-3 אחיזות לסוף. מתנגן לי בראש מוזיקת הפי אנדינג. ניסיון אחרון, כולם מסתכלים עליי, בדיוק כמו סל עם הבאזר… אבל זה רק בראש, ואני חוזר לרצפה לאחר ששוב לא נגעתי ב2 האחיזות האחרונות של המסלול.

הרבה זמן שלא הייתי מסופק כך. באמת שכך הרגשתי. לא אכזבה, לא "ומה אם.." ולא שוויתרתי לעצמי.

הסתכלתי על ידיי, על הורידים שבלטו מזרועותיי ופשוט אמרתי תודה.

כחצי שעה מהגשת הטפסים התוודעתי שהצלחתי לסיים שני. איש הטראד סיים ראשון רק בזכות ה59 שסגר – ומגיע לו.(הצליח 56,58,59) ואני סיימתי שני עם אונסייט על 56,57,58. ומר 5.14 לפני שבוע הסתפק במקום השלישי אחרי (55,57,58).

הסיפוק הגדול ביותר הגיע מאביו של הנער בן ה17 שסיים חמישי. הוא בא ואמר לי תודה על ההשראה שנתתי לבן שלו ושהוא הצליח 2 מסלולים אחרי שהוא ראה שזה אפשרי אפילו עם הידיים שלי. עם זהב לא חזרתי לארץ. עם הכסף כן… וגם זה רק על הצוואר.

אבל המתנה הגדולה שאספתי הגיעה מאותו אב, שמוכיחה לי את חשיבות המסע שלי והיא שמניעה אותי עם אנרגיות נוספות לקראת התחרויות הבאות של השנה.


בתחילת יולי אני אהיה כבר באוסטריה, באימסט. במקום שהכל החל בו לפני שנתיים. מי היה מאמין שאהיה עצמאי בחו"ל. שאצליח לנווט את המסלול שלי. שאייצג ולא רק מדינה, אלא גם מסוגלות.

במסע הזה נתתי לאנשים הסתכלות אחרת על היכולת שלנו לפתור בעיות בצורה אחרת, אך בתמורה גם אני קיבלתי שיעור גדול לחיים. מהעיוור עד למחוסר אצבע אחת. כי ברגע שמשנים את זווית ההסתכלות על המצב בשטח, אנחנו יכולים לשנות את הנוף כולו.

מאת: מור ספיר
צילום: Bear Cam Media , USA climbing

דרכי תקשורת לתמיכה ועידוד, הארות ותגובות וגם בשביל להצטרף אליי לדרך, אני תמיד כאן בפייסבוק: www.facebook.com/GiveMe1Mor – ובאינסטגרם:  www.instagram.com/give.me.mor