לפני מספר חודשים טלפן אלי מכר שנרשם לתחרות טריאתלון לראשונה בחייו. המכר, יסודי וחמור-סבר, הכין רשימת שאלות על אספקטים שונים של התחרות, והתחיל לחקור אותי טלפונית. "אז מה אני צריך לדעת על השחייה בים, חוץ מזה שבמים מלוחים מהירים יותר?" היתה השאלה הראשונה ששאל אותי. "הלו?" שאל המכר אחרי כמה שניות שבהן לא הגבתי, לאחר שהשאלה הכתה אותי באלם.

מאת: דנה צימרמן
צילומים: אלי גודארד, דנה צימרמן

מנוי חינם על מגזין OUTPANEL!

הזן את כתובת הדוא"ל שלך והצטרף להמוני המנויים על OUTPANEL:



נדהמתי מהשאלה, מאחר שישנם הבדלים רבים בין שחייה בים – או בשמה המקצועי, שחיית מים פתוחים – לבין שחייה בברכה. וההבדל היחיד שאותו הזכיר המכר, הנוגע לציפה טובה יותר במים מלוחים מאשר במים מתוקים עתירי-כלור שמצויים ברוב הברכות בישראל, הוא במקרה הטוב, אחד הזניחים שבהם. שחייה בים הפתוח – או באגם או כל אגן מים גדול אחר – היא ענף ספורט בזכות עצמו, שכרוך בהתמודדות עם גורמים שונים שאינם מאפיינים שחייה בברכה. מסיבה זו, חשוב שכל מי שחושב להשתתף באירוע ספורטיבי שכולל שחיית מים פתוחים (כמו טריאתלון, או משחה) יערוך היכרות מעמיקה עם אותם גורמים, יתנסה בפעילות ויגיע לתחרות מוכן.

מאחר שרוב אירועי השחייה בארץ מתקיימים בים (לרוב הים התיכון, אבל לעתים גם הים האדום), אמקד את הרשימה הזאת בשחייה בים, אבל ישנם אלמנטים רבים שנכונים גם לגבי שחייה בכנרת, או בנחל האסי, שבו גם מתקיים משחה מדי שנה.

 

 

מים פתוחים

מלח, עכירות, ואיפה לעזאזל הרדודים?

לא רק מלוח

נתחיל בדבר הכי טריביאלי, כביכול: הטעם. המים בים מלוחים! כן, מלוחים. כשאתם נכנסים לים עם הילדים לשכשך בים אתם לרוב לא מכניסים את הראש למים, אבל כשאתם נכנסים לים במטרה לשחות בו מסלול של כמה מאות מטרים (שלא לדבר על קילומטרים), הראש כל-כולו שקוע במים, והפה, מה לעשות, מתמלא במים מלוחים. זה בכלל לא נורא, ולרוב מתרגלים לזה מהר מאוד, אבל זו נקודה שצריך להזכיר. ואם מדובר בשחייה ארוכה, של שעה ויותר, זה עשוי בשלב מסוים להיות מטרד קטן. אבל כשרגילים לכך, סוגיית טעם המים חוזרת להיות טריביאלית.

נוסף לטעם, יש עוד דבר שצריך לקחת בחשבון כששוחים באגני מים: עכירות. בברכה המים צלולים ושקופים, אך בים זה לא תמיד כך. כשהים קצת רוגש או אחרי גשמים וסערות, המים נעשים עכורים. בכנרת, לעומת זאת, ישנם אזורים שהמים תמיד עכורים. לפעמים אי אפשר לראות אפילו חצי מטר קדימה. זה לא תמיד נעים, וכשלא מכירים את זה, זה יכול להיות די מלחיץ.

יש לנו אפליקציה – תורידו!

לחצו פה לאנדרואיד

ופה לאייפון: http://bit.ly/RPappiPhone

!

יותר גדול ועמוק

לשני ההיבטים האלה, כדאי לצרף גם את עניין העומק והתוואי החופי. בעת שחייה בברכה, שבה ברור לנו למדי מתי אנחנו נמצאים במים הרדודים ומתי בעמוקים, בשחייה באגני מים החלוקה לא ברורה כלל, ומידת השליטה שלנו עליה גם מצומצמת. גם אם נחליט להיכנס פנימה רק 150-200 מטרים ואז לשחות במקביל לחוף (כפי שמקובל ונהוג ומומלץ), אין לנו כל וודאות שהעומק שבו אנחנו מצויים יישאר גם בהמשך. יש בחופים מתלולים וגומות, סלעים, שוניות וקרקע חולית, ולעתים היא משתנה ללא הרף. היכרות עם החוף שבו שוחים יכולה לעזור לנו. בחוף מציצים, למשל, שבו מתקיים טריאתלון תל אביב, יש אזור משופע בסלעים שמגיע כמעט עד החוף. מי שלא מכיר את החוף עלול למצוא את עצמו שוחה ישר לתוך הסלעים – ולהיפצע.

אבל ההבדלים בין הים לברכה אינם רק בתחום הכביכול קוסמטי של הטעם, הצבע והעומק. אחד ההבדלים שלטעמי הוא אחד המשמעותיים, אם לא המשמעותי ביותר, נוגע לעובדה שבים, בניגוד לברכה, אין קיר אחרי 25 או 50 מטר. השחייה בים היא רציפה. המרחק יכול להיות ארוך ככל שתרצו, או ככל שירצו תנאי החוף. זה נהדר ומרחיב את הלב, ורבים משחייני המים הפתוחים יאמרו לכם שזה כמו ההבדל בין ריצה על מסלול ריצה לריצה בחוץ. אבל לאדם שאינו רגיל בשחייה של מאות מטרים ברציפות, זה יהיה קשה. לכך מצטרפת העובדה שבניגוד לשחייה בברכה, שם אין כל דילמה איך אמורים לשחות (כלומר, לאיזה כיוון, באיזה צד, וכיוצא בזה), בים אין מסלול מוגדר. השחיין אמור להוציא את הראש מהמים ולנווט כל כמה תנועות כדי לוודא שהוא שוחה לכיוון הנכון (בכל אירועי המים פתוחים המסלול מסומן במצופים גדולים). גם מלאכת הניווט היא פעולה שצריך לתרגל, במיוחד אם רוצים לבצע אותה מבלי שתפגע במקביל בקצב ההתקדמות שלנו במים. מי שמתעייף לפתע כמובן יכול לעצור, אבל בניגוד לברכה, העצירה כאן תהיה פחות נוחה.

שחייה

גלים, זרמים, וצבתות של סרטנים

שחייה בגלים

ואם כל זה לא מספיק, הרי בים – וזה באמת עשוי להישמע לכם טריביאלי – יש גלים! כן, כן, גלים. בניגוד לברכה, שם לכל היותר תסבלו ממערבולות שיוצרת ה"רכבת" של הפסיכים במסלול ליד ששוחים אינטרוואלים של 100 מטר ב-55 שניות, בים ישנם גלים שעלולים להקשות עליכם את הכניסה פנימה, להתיז לכם מים לתוך הפה והאף בבואכם לנשום, לטלטל אתכם קדימה-אחורה ומצד לצד, ולהקשות עליכם את החיים באופן כללי. יש מי שסובל בים גלי וחוטף בחילה וסחרחורת, ממש כאילו היה על סירה. לצערי, אני נמנית על קבוצה זו, וקרה לי כבר כמה פעמים לעצור את השחייה ולהקיא באמצע הים – חוויה לא נעימה שממנה אני מעדיפה להימנע. אבל אם לא תנסו לשחות בתנאים כאלה, לא תדעו איך הם משפיעים עליכם, וגם לא תדעו כיצד להתמודד עימם כשתיקלעו למצב כזה במהלך התחרות. וזה לא כדאי.

ישנם שחייני מים פתוחים שאוהבים את הגלים, אבל לא תמצאו שחיין שכזה שלא יזיל ריר למראה ים שטוח צלול וקריר, "ים פלטה" בלשון המילייה. וגם בים פלטה, עשוי להיות זרם לאחד הכיוונים, מה שיגרום לכם להרגיש שאתם טסים בהלוך ומזדחלים בחזור, או ההפך.

open water

בים יש דגים

כשאתם שוחים בברכה, ראשכם בוהה בקרקעית הברכה הלבנבנה והמשמימה, הדבר הכי מרגש שאתם יכולים לראות הוא פלסטר עייף שהדבק שלו התרופף והוא צנח מאחד השחיינים. אבל שחייה בים צלול יכולה לעתים להרגיש כמו ביקור במצפה התת ימי באילת. במיוחד אם אתם שוחים, ובכן, בחופי אילת – אבל גם בים התיכון. זו עוד הערה שעשויה להישמע טריביאלית, אבל בים ישנם דגים! והם שוחים בו גם, מה אתם יודעים! אתם יכולים למצוא את עצמם לפתע שוחים בתוך להקת דגיגונים. או לראות סרטן כחול מבוהל זוחל על קרקעית הים ומקרקש בצבתותיו למראה הטורף האימתני ששוחה מעליו (אתם, אם לא הבנתם). ולא אמרתי כלום על מדוזות על שלל מיניהן, עוקצות יותר ופחות, וכיני ים, ושאר מרעין בישין שחיים להם בים הפתוח. אישית, אני חובבת גדולה של בעלי החיים הימיים (למעט המדוזות), ושחייה תוך כדי צפייה בלהקות דגים או אפילו להיטמע ביניהן, כפי שקרה לי בשחייה ביוון, היא חוויה מדהימה. אבל יש מי שעשוי להיבהל מזה. בקיצור, כדאי להיחשף לזה כדי להבין שאין שום סיבה לפחד, ולא לדחות את הכל ליום המשחה ולגלות אז שאתם סובלים מפוביית דגיגונים קשה.

אז איך עושים את זה? איך מתחילים לשחות בים הפתוח? ובאילו פריטים כדאי להצטייד? על כך, בכתבה הבאה.

מאת: דנה צימרמן
צילומים: אלי גודארד, דנה צימרמן