BIKEPACKING הוא סגנון רכיבת אופני הרים בו הרוכבים נושאים הכל על האופניים, ישנים לאורך המסלול, גם בשטח, והתחרויות הן ללא סיוע חיצוני – כלומר Self Supported. השבוע ב OUTPANEL – לכבוד ה HLC החמישי שמוזנק השבוע (מרוץ בייקפאקינג מהחרמון לאילת), אנחנו עושים כבוד לז'אנר עם סדרת כתבות בייקפאקינג. 

סמרתון 2016. תחנת ההאכלה ביום השלישי צמודה לכביש. לפתע מגיע רוכב חייכן על אופני טורינג ועל פניו הבעת תדהמה, לא כל כך מבין מה קורה פה: פתאום באמצע המדבר רוכבי אופני הרים מהירים ורזים עם ציוד קצה, עוצרים בתחנת ההאכלה ושועטים קדימה. אני הייתי חולה והתלוותי לירון דרעי האיש והסמר לסיבוב בזינוקים ובתחנה הזו. ירון מייד צועק לו בוא, בוא- רוצה מים? אוכל? קיבלת תחנת רענון לשירותך ברמת הפינוק של סמרתון – לך על זה!

ככה פגשתי את רוכב הטורינג (או bikepacking) הקנדי המילטון פאסט (Hamilton Fast). בשיחה קצרה הבנתי שהוא לא באמת מכיר את המסלול, לא ממש יודע לאן הוא נוסע, וכדאי שאמליץ לו על הנתיב לימים הקרובים, אחרת הוא ימצא את עצמו בכבישים הכי מגעילים ומסוכנים שיש לדרום להציע. חשבתי שאולי זה יהיה מעניין לשמוע ממנו מה הביא אותו לפה, ואולי להציץ קצת אל עבר החוויה הזו של הרוכבים שאנחנו רואים מדי פעם חוצים את ישראל בכבישים, עם כל הציוד על האופניים.

מאת: גיא חלמיש
OUTPANEL BIKEPANEL RUNPANEL
צילום: המילטון וגיאחה. הכתבה פורסמה במקור ב BIKEPANEL – מגזין האופניים שלנו

המילטון פאסט, בן 26 מססקאטון בקנדה. הוא הגיע לתחנת ההזנה של סמרתון אחרי שחצה את ירדן ומפה ימשיך לחצות את ישראל באופניים. בקנדה הוא עובד במחלקת שיפור פני העיר בעירייה שלו, עבודה שאפשר לעשות שם רק בקיץ –  וזה מאפשר לו לעבוד רק חצי שנה ולטייל בשאר החודשים. הוא חי בצניעות בקנדה, וחוסך כדי לטייל בחורף.

הרכיבה שהוא עושה היא בטורינג כביש – ולפני שביקר פה עשה טיול מאיסלנד לקרואטיה, ומשם לאיטליה וצרפת במשך ארבעה חודשים – ספטמבר עד דצמבר (שהם חורף גם באירופה, אבל בדצמבר היה באיזור הדרומי כבר). בקנדה הוא משתדל לרכוב כמה שיותר: קומיוטינג בקיץ. מנסה לרכוב כמה שאפשר בחורף למרות התנאים הקשים. רוכב בסינגלים בסופי שבוע. התחרה מעט כשהיה צעיר יותר באופני הרים.

הניוזלטר השבועי של OUTPANEL

אל תתן לפייסבוק לקבוע מה אתה יודע. הצטרף אלינו:



 

למה ירדן וישראל?

הוא התעניין באיזור כבר מזמן, והסיבוב באירופה העלה לו את הרעיון לעשות את זה באופניים. הוא לא היה מודע לפופולריות של אופניים בארץ ולא ידע על קיומה של קהילת האופניים העירנית והמערבית בסגנונה שאנחנו מחזיקים פה. הוא ידע שהייקינג די פופולארי אבל הופתע מההתרחשות בתחום האופניים.

לפני הנסיעה הוא עשה מחקר, ודיבר עם חברים שהיו פה. באינטרנט נמצא הרבה מידע על סינגלטרק ואופני הרים אבל מעט מאוד על טורינג בכביש בארץ. הוא הגיע ללא מסלול מתוכנן, והמסלול השתנה כמעט בכל יום באמצעות עזרה של אנשים. כשהגיע לאילת קיבל את הטיפ הראשון לנסות להגיע למצפה רמון מהגבול עם מצרים ולא לאורך הבקעה, ואז פגש אותי וקיבל ממני המלצות נוספות למסלול עד תל אביב וירושלים.

פגשתי אותו פעמיים – בסמרתון ואז בתל אביב באמצע המסלול להמשך שיחה. התוכנית שלו היא להמשיך מתל אביב לכיוון הכרמל, לכפרי הדרוזים, ואז יראה…

איפה ישנים? הכירו את Warmshowers.org

המילטון סיפר לי על אתר האינטרנט הקהילתי הבינלאומי שיש בו מסתבר, גם חברים רבים מישראל: warmshowers.org – אתר המיועד לתיירי אופניים. נכנסים לשם ובאמצעותו מגיעים אל מאחרים במקומות רבים בעולם שמוכנים לפתוח את ביתם לבייקפאקרס בחינם. התהליך פשוט: נכנסים למפה, רואים אנשים שהתנדבו לארח ואת כתובתם במפה, שולחים אימייל ומבררים אם יוכלו לארח.

רמת האירוח משתנה מאוד ממארח למארח: החל בדירות קטנות מאוד לבתים גדולים, או איזה חדר בחוץ או אפילו מקום לאוהל בגינה בלבד… רוב החברים שם הם רוכבים, אבל לא בהכרח בייקפאקרים בעצמם. אלה אנשים שאוהבים לארח מטיילים ולסייע לאנשים מכל העולם להכיר את המקום בו הם חיים. "למטייל הבודד זה מאוד נחמד כי מייד נוצר קשר עם המארחים סביב האופניים" אומר המילטון. כמה שיותר מתנדבים לאתר הזה מישראל – יסייעו ליותר אנשים להגיע לפה, אז היי… לכו על זה!

איך היתה ירדן?

"מאוד מעניינת. זו היתה התחלה שונה מאוד ממה שהכרתי קודם לכן – ברכיבה באירופה. האנשים לאורך הדרך היו מאוד נחמדים ומאוד סקרנים לגבי: לא רואים שם הרבה רוכבים. רמת האירוח שלהם היא לא ברמה שנתקלתי בה בישראל (אולי בגלל הזמן הקצר יותר שביליתי שם, או חסם השפה), אבל כן קיבלתי הזמנות חמות לתה, ונדהמתי מהעידוד בעליות והתמיכה של אנשים בצד הדרך. אפילו השומרים בגבול, שהתפלאו אמנם למה אני על אופניים, ברכו אותי עם חיוך גדול ולחיצת יד חזקה – ואיחלו לי הנאה בירדן.

בסה"כ ירדן היא מדינה עם נוף יפה מאוד, אבל קשה לרכוב שם כי אין תשתית לאופניים. קמפינג הוא לא ממש אופציה מסודרת – ישנתי פעמיים בטבע ממש, ופה ושם במלונות קטנים. לא פגשתי כמעט רוכבים מקומיים, למעט פעם אחת באיזור ים המלח, שבה נתקלתי בטיול מאורגן על אופניים. הקבוצה היתה מעורבת עם תיירים ומקומיים. מאוחר יותר בעמאן, בחנות האופניים המקומית, למדתי שהיה שם מירוץ אופניים ראשון שהם מקווים שיהפוך לשנתי. הגיעו אליו כ 150 רוכבים מירדן ומקומות נוספים. זה בהחלט יכול להיות סימן להתעוררות בתחום גם בירדן.

החוויה הכוללת יכולה לקבל סיכום טוב עם החוויה של יום הרכיבה הראשון שלי מעמאן למדבה: זה היה אירוע מרגש מאוד ומפתיע. רק הגעתי לשכונות האחרונות של העיר, כשמכונית עצרה לצדי בכביש המהיר. החלון נפתח, ויד הופיעה מתוכו. אחרי מעט בלבול הבנתי שהגישו לי תפוז… מבלי לעצור ביצענו העברה מוזרה של הפרי, והדאגה הקצרה שעברה בראשי בהתחלה, התחלפה בהבנה שלא משנה איפה תמצא את עצמך – יש בעולם המון אנשים אדיבים שאוהבים לעזור."

האם לא דאגת לבטחון?

"לא – לא הרגשתי חוסר בטחון בכלל, ושמעתי בעבר סיפורים על ישראל והאיזור, אבל מעולם לא הרגשתי שום בעיה. לא אוימתי על ידי אף אחד והרגשתי בטוח לגמרי כל הטיול. חברים בבית באמת מושפעים לפעמים מהתקשורת השלילית שיש בקנדה על מה שקורה פה, אבל בסה"כ – הכל בסדר, ואני מייצר קשר עם המשפחה מדי פעם שלא ידאגו."

היו דברים שעצבנו אותך במסע?

"היו דברים קטנים לא משהו חריג (פאנצ'רים, מכוניות…). בעיקרון במסעות Bikepacking לא הכל הולך כמתוכנן. כשאתה עם עצמך בסולו, אתה לא יכול להרשות לעצמך להתעצבן אחרת דברים לא יפתרו. אבל היו רגעי תסכול. בירדן, למרות שהאנשים היו מאוד נחמדים, אני לא יכול לאמר את אותו דבר על הכלבים… הנה הסיפור מהמסע שלי מים המלח לטאפילה:

ידעתי שהעלייה מים המלח חזרה להרים הולכת להיות קשה ומעייפת. מילאתי מים וכמות מוגבלת של אוכל שמצאתי בדוכן לצד הדרך. כשהגעתי לדרך המהירה הייתי המטרה של משחק ייחודי שבו ילדים זורקים דברים על רוכבים עוברים (למזלי, זו היתה רק עגבניה). התקרית הזו, ביחד עם החום המתגבר לא בישרה טובות על הרכיבה היום. להוסיף לתסכול היו לי בעיות בהילוכים ונאלצתי להוריד את כל הדברים מהאופניים כדי לתקנם. מקומי סייע לי (וגם אמר לילדים לעזוב), אבל בשלב הזה כבר טפטפתי לגמרי מזיעה. מייד כשהחלה הרכיבה זוויות הטיפוס עלו, וכך גם כמויות הכלבים. בד"כ אלה היו רק 3-4 כלבים, שעם מהירות של 10 קמ"ש הייתי עבורם מטרה קלה. הדופק שלי היה גבוה והעלתי את הקצב מעט בעלייה. לרוע המזל החלק הגרוע היה עדיין לפני. כשסיימתי קטע שהרגיש כמו הנקודה התלולה ביותר במסלול, הגעתי לסיבוב וביציאה ממנו הלב שלי נחת: לפני היו לפחות 30-40 כלבים! עצרתי, וניסיתי לדבר עם אדם שהיה שם שנראה כאילו הכלבים הם שלו. שאלתי אותו בסימנים האם הם ינשכו אותי, והוא אמר שלא ושאבוא אחריו. הוא ליווה אותי ישר לתוך חבורת הכלבים, ואז… עזב אותי לעצמי איתם! לא היה לי מעולם שום דבר מפחיד כל כך בכל המסע. הכלבים זזו ממש מעט כדי שאוכל לעבור עם האופניים. הם נבחו וחשפו שיניים כל הזמן. צעקות ובעיטות לא הותירו עליהם רושם רב, וחלקם החליטו להמשיך אחרי ולרדוף עוד עלייה מפלצתית, שלא העזתי לעצור בה עד שהגעתי למרחק סביר מהם. מאז התחלתי להחזיק כמה אבנים קטנות בתיק הכידון שלי, וכשכלבים החלו לרדוף אחרי זרקתי את האבנים לידם (לא רציתי לפגוע בהם) – זה בד"כ גרם להם לחשוב פעמיים האם לרדוף אחרי."

המעבר לישראל

"באילת הייתי לילה אחד בלבד, רק כדי להתמצא קצת באיזור ולדבר עם אנשים על ההמשך. אז המשכתי למצפה רמון ונשארתי שם עוד לילה. לא רכבתי שם בשטח, אבל הצצתי קצת בעיר, ובנוף למכתש. אנשים בישראל מאוד מזמינים: מישהו במצפה רמון הפנה אותי לישון אצל חבר שלו כשאגיע לירושלים.

אירוע שלא אשכח התרחש מייד לאחר החצייה שלי מירדן. עזבתי את אילת אל המדבר עם חשש לגבי אפשרויות מילוי המים בנגב. אמרו לי באילת שיש בסיס בדרך, ושאם אצטרך אוכל לקבל שם מים, אבל לא לקחתי אותו ברצינות: בד"כ ברוב המדינות, בסיסים צבאיים הם מאוד "מחוץ לתחום"… זה אף פעם לא רעיון טוב כזר להגיע לבסיס ולהופיע בצורה אקראית בשער. יצאתי לדרך שכשלעצמה היתה מדברית, ללא צל או אפשרויות מנוחה משמעותיות לאורכה. זמן קצר לאחר היציאה הרגשתי שיש לי פאנצ'ר. די התבאסתי כיוון שהיה לי חומר בצמיגים, שהתברר כחסר השפעה לחלוטין. בעודי מחליף פנימית, עצר לידי ג'יפ האמר צבאי, וקפצו ממנו 4 חיילים. הם שלפו במהירות את המים שלהם ומילאו את הבקבוקים הריקים שלי, ושאלו אם אני צריך עוד עזרה. דיברנו כשסיימתי לתקן והם אמרו שיש בסיס קרוב, ואם אצטרך – אוכל להגיע אליו למלא מים. עליתי על האופניים ואחרי 10 דקות הגעתי לשער הבסיס. כשאתה מגיע, ורואה את השלט: "התקרבות לשער מסכנת את חייך", אתה שואל את עצמך האם אתה באמת צריך להתקרב ולבקש את העזרה. כשאני מפדל בהיסוס, חייל מבחין בי ויוצא אלי בשער. הוא אומר שהחברה מההאמר אמרו בקשר שאולי אגיע, לקח את הבקבוקים שלי והזמין אותי לצל, שם בילינו קצת זמן בשיחה. אני לא אשכח את החוויה הזו".

"ירושלים מאוד עמוסה ויש המון מה לראות, אבל אפילו לשבת בשוק מחנה יהודה ולהסתכל על האנשים זו חוויה מעניינת. תל אביב מרגישה הרבה יותר כמו אירופה או קנדה מירושלים… אני אוהב את התשתית של האופניים שמופרדת פה מהמכוניות."

מדינה קטנה – קצב רגוע

אני לא רוכב הרבה כל יום – כחמישים קילומטר ליום, בצורה רגועה. באירופה המרחקים הכתיבו לי רכיבה קשה של לפחות 100 ק"מ ביום. האיטיות לא תמיד קלה יותר (מבחינה מנטלית) – פתאום יש הרבה שעות ביום להעביר. כשאתה רוכב זה מעסיק אותך. כשאתה במקום מסוים אתה פתאום צריך למצוא מה לעשות.

אתה הרבה לבד. זה קשה בין ערים לכמה ימים כשאני לבד. זו אחת הסיבות ש warmshowers הוא אתר כל כך טוב – כי אתה פוגש אנשים, ומשתף סיפורים. זה לא רק המקלחת והשינה. הימים בין מפגשים כאלה יכולים להיות קשים יותר, ההחלטות שלך הן עם עצמך.

בכללי – אני לא מתכוננן הרבה לנסיעות. אני משתדל להשאר "פתוח" לחוויות, ולאפשרות לקחת כל נתיב שאבחר. זה הרבה יותר טוב ומהנה מתוכנית קשיחה. אני זורם עם הטיול ושומר על גמישות מקסימלית.

הכנסת האורחים בישראל היא משהו מיוחד

"ששת השבועות שלי בישראל ברכיבה מאילת להר החרמון (ופחות או יותר רוב מה שיש ביניהם), היו חוויה מדהימה! הכנסת האורחים של האנשים שהכרתי לאורך הדרך היתה משהו שלא הייתי מוכן לקראתו. בלי שום היסוס אנשים הציעו לי אירוח בבתיהם, ומספרי טלפון של חברים ומשפחה לאורך המסלול המשתנה שלי. חלקם היו זרים שפגשתי בצורה אקראית לגמרי, ואחרים היו מ Warmshowers או חברים של חברים מקנדה. ההנחיות והטיפים שקיבלתי למסלול הכי יפה לאורך הדרך מאוד עזרו לי בכל שלב בטיול.

דוגמא לאירוע כזה שהשפיע בצורה שלא הייתי יכול לעולם לחזות ושאזכור לתמיד, התרחשה באיזור יודפת: הוא הסתיים בכך שביליתי שבוע כמתנדב בחוות עזים! הסיפור החל בכך שלא הצלחתי ליצור קשר עם איש קשר שנתנו לי, והייתי צריך כבר לעזוב את המארח הקודם. התחלתי לרכוב, ובאיזור שעה ארבע אח"הצ, פניתי לכיוון יער יודפת. כשנכנסתי למושב, עצרתי לשאול אישה שם אם יש איזה מקום שאפשר להרים בו אוהל באיזור. ללא היסוס היא הזמינה אותי לארוחה, ולמעבר משותף על המפות. היא הזכירה שהיא הולכת לחוות עזים עם הילדים שלה לעזור בחליבה. הוזמנתי להצטרף ומייד לאחר שהגענו קיבלתי דלי, והראו לי איך לחלוב. ברור שזה דורש מיומנות, ואני בעיקר חלבתי לרצפה ועל עצמי יותר מאשר אל הדלי… אחרי שסיימנו עם העזים, שאלתי אם אוכל להשאר עוד כמה ימים ולסייע, וכך באותו שבוע קיבלתי תפקיד בהכנת העזים לחליבה בבקרים ועשיתי כל מני עבודות משונות בחווה, תוך כדי שיחות מעניינות עם מתנדבים נוספים. כשאני נזכר בזה, אני חושב שזה מדהים איך במסע אופניים כזה דברים מתפתחים – אתה נתקל בזר מוחלט, מציעים לך לעשות משהו אחר לגמרי ממה שתכננת, וזו היתה הזדמנות נפלאה – במיוחד היות והיה גשם כל אותו שבוע, ואני הרווחתי קורת גג. אם למדתי משהו מהאירועים באותו שבוע, הוא שיש המון מקום לספונטניות, ופשוט לזרום עם הדברים ולתת להם לקרות."

על האופניים: Surly Disk Long Haul Trucker

"ה Surly בנויים במיוחד למטרה הזו של טורינג. הם עשויים מפלדה, כבדים אבל אם הם נשברים אפשר לתקן אותם. בחרתי בצמיגי כביש ושמתי אוכף עור של ברוקס – שעושה רושם שכל מי שרוכב מרחקים ארוכים משתמש בו. אני משתמש בתיקים של Arcal לאוכף (שניים מאחור), ומעליהם תיק אטום למים. אני לוקח איתי שק שינה ואוהל, ובתיקים אחרים שאר הדברים, בגדים וכו'. יש לי תיק לכידון לאלקטרוניקה (טאבלט, מצלמה, סלולרי) שאותו אפשר לקחת איתי כשאני נכנס לאיזה חנות לקנות משהו.

יש לו בלמי דיסקים – מה שתומך בעצירה של המשקל הכבד על האופניים-  מעט יותר יקר לתקן מ V-brake, אבל לא היו לי בעיות אף פעם למצוא חלקי חילוף.

לא רוכב עם קליפים – כי זה מוסיף עוד זוג נעליים שאין מקום עבורם, וגם אם הפדל יישבר אין בעיה למצוא תחליף.

תוכניות קדימה לחיים?

"כולם אומרים לי שאני חי טוב – לעבוד חצי שנה ולרכוב חצי שנה זה לא רע בסה"כ. הייתי רוצה לרכוב גם בקנדה, אבל זה יכול לקרות גם בקיץ. אני מקווה להמשיך ולטייל. עוד אין לי מקום שחשבתי עליו, יש הרבה רעיונות, אבל מה שברור הוא שזה צריך להתאים לחורף שכן רק אז אני בחופש."

ראיין: גיאחה, אבל בעיקר סיפר המילטון פאסט.
צילום: המילטון וגיאחה.