אם יש מדד שבודק את הטרקים הבודדים ביותר בעולם, כנראה ששביל החוג הארקטי שבגרינלנד תופס את אחד המקומות הראשונים (אבל דווקא לאויב האכזר הזה במקום הזה, לא ציפינו!).

מאת: שי יגל
צילום: גילי גרינבאום ושי יגל

אבל קודם- הצטרפו לניוזלטר שלנו פה:

הניוזלטר השבועי של OUTPANEL

אל תתן לפייסבוק לקבוע מה אתה יודע. הצטרף אלינו:



האי הנטוש

זו לא רק העובדה שאת האדם הראשון פגשנו רק אחרי כמעט שבוע של הליכה, הסימנים היחידים לזה שיש עוד אנשים בעולם מלבדך הם סימוני השביל והבקתות הריקות. מלבדם צריך להזכיר לעצמך מדי פעם שרק לפני כמה ימים עוד הייתה בעיר גדולה עם אלפי אנשים. זה פשוט לא נראה סביר, כאשר הכביש הקרוב נמצא במרחק כמה ימים הליכה לכל כיוון, ולקליטה סלולרית אין זכר עשר דקות אחרי שיוצאים משדה התעופה אל השממה הגדולה.גרינלנד

ויפסנה

מה שלא חסר פה הם מים, מים יש בכל מקום והרבה, אם זה הים שמופיע מדי פעם בדמות פיורדים ארוכים וצרים, ואם אלו אין ספור אגמים שמנקדים את המפה ואת השטח. האגמים שקטים כל כך וצלולים כל כך, שנראה שאף אדם מעולם לא נגע במים ובוודאי שלא טבל בהם. בעולם שבו הרשת היא חלק בלתי נפרד לא רק מחיי היום יום אלא גם מחיי השטח ומהטרקים, ירידה מהרשת לשבועיים היא חוויה על סף הויפסנה. זיכרון המום מהימים שהיינו מתקשרים מתא טלפון מתפורר בקצה ההרים של הודו להגיד לאמא שהיא לא תשמע מאיתנו בחודש הקרוב (כאילו היא שמעה משהו בחודש שעבר).

ההכנות פשוטות

דווקא הריק הגדול הזה הופך את ההכנה לטרק לפשוטה למדי: לא צריך לבדוק אם הבקתות פתוחות אין שום צורך לברר על הטמנות מים, ולגמרי אין צורך לברר איפה אפשר לקנות אוכל כי אי אפשר. תחילת הטרק בעיירה פצפונת שאין בה דבר מלבד שדה תעופה שהותירו פה האמריקאים כשגרינלנד עוד הייתה נקודה אסטרטגית במלחמה הקרה מול רוסיה. בעיירה אין כלום, מכולת קטנטנה שהמחירים בה גורמים לחנויות נוחות בתחנות דלק להרגיש כמו מחירי מבצע ברמי לוי. את כל הקניות עשינו בארץ, באנו מראש עם אוכל לשבועיים, הדבר היחיד שמצטיידים בו הוא דלק לבנזנייה, גז אין להשיג פה.

אם בטיול במדבר מחשבים כל הזמן, פה מחשבים כל הזמן דלק, לאורך הטרק אין עצים רק שיחים נמוכים שלא באמת אפשר לבשל עליהם, ככה שהדלק הוא מצרך במחסור תמידי, כל קפה צריך להיות מחושב. רשימת הציוד לא כוללת מים, ולא כוללת פנסים, הימים הם ימי תחילת יולי, לילה אין- השמש לא שוקעת לעולם, כך שגם לשעון אין חשיבות יותר, לזמן אין ערך.

ישנים איפה שרוצים

כביש קצר מוביל משדה התעופה אל מחוץ לעיר, אל מה שהיה פעם ריכוז של מיכלי דלק גדולים והיום אין סתם משטח ריק. חוצים את המשטח במהירות, אל האחו הארקטי שרוב השנה מכוסה שכבה עבה של קרח, ועכשיו עושה מאמצים גדולים לתפוס קצת שמש, מתחילים ללכת, העיר הבאה שגם היא לא יותר מעיירה של כמה עשרות בתים, נמצאת שבועיים הליכה מפה, בין לבין כמה בקתות שמשמשות את הציידים והדגים בימי החורף. דווקא בימי החורף הקרים הופך הטונדרה הקפואה לאפשר לנסיעה בעזרת מזחלות כלבים וחתולי שלג, אז יוצאים לשטח הציידים לחפש איילים צפון (reindeer) ומוצאים מסתור מהסופות בבקתות האלו. גם את הזבל אפשר לפנות רק בחורף או בעזרת מסוקים כשממש אין ברירה. בכל מקרה יש לנו אוהל, ככה שאנחנו לא תלויים בבקתות, אפשר לישון איפה שרוצים, פשוט מוצאים מקום שטוח פותחים את האוהל והולכים לישון.

אוהל

 

הנוף מרשים

הרים, מצוקים, גבעות, פיורדים, והמון המון אגמים מלווים את ההליכה לכל אורכה. הנוף אמנם יפה, אך זהו לא שביל ישראל- לא עוברים פה בין אזורי אקלים. הנוף מונוטוני, והמרחבים אין סופיים. ההרגשה היא של טבע אין סופי, שאתה האדם שהולך בו קטן כל כך וכמעט חסר משמעות. באחד הימים אנחנו מוצאים על גדת האגם קנו עשוי מתכת, מסתבר שהיה נסיון להקים פה מרכז שייט קטן שתיירים יגיעו אליו במסוק. זה לא ממש עבד, אז נשארו פה סירות לטובת המטיילים. מעמיסים את הציוד על הקנו, ומתחילים לחתור. נחמד לחצות את הנהר במקום להקיף אותו, אבל האמת אני קצת פוחד- טמפ׳ המים באגם קרובה לאפס מעלות, אנחנו ממש באמצע האגם, אם הדבר הזה מתהפך אני לא רואה איך אנחנו שורדים. בסוף מגיעים לחוף מבטחים, אין ספק שאני מעדיף ללכת מאשר לשוט.

אין כמו לשבור שיגרה בהליכה המדיטטיבית באחו הארקטי גם אם זה אומר לשוט בקנו קטנטן על אגם כמעט קפוא, מי שילך בטרק הזה מוקדם יותר בשנה, באזור חודש מאי, יוכל פשוט לצעוד על האגמים הקופאים, ללא ספק הרבה יותר מהר, אבל גם הרבה יותר קר.

אוכל, דלק ויתושים

אלה שלושת הדברים המטרידים את המטייל צפונית לחוג הקוטב. על שלושתם קם ונופל היום. אם במקרה מוצאים בבקתה קצת שאריות דלק או סולר לחימום, מדובר ביום חג של ממש, אפשר לשתות בלי סוף תה גם שכבר ממש לא רוצים, אבל יש דלק אז ברור ששותים עוד כוס.

אוכל זה סיפור מורכב- צריך לסחוב אותו לשבועיים, ולדאוג שהוא יהיה חסכוני בדלק, מה שאומר בגדול אוכל מיובש קפוא (כזה שבא בשקיות ולא דורש כמעט בישול) בתוספת קצת  קווקר עם אגוזים ותמרים- ארוחות בוקר של אלופים. אבל כמה אפשר לאכול אכול משקיות? אז רגע לפני שהתחלנו לראות אחד את השני כסטייקים פוטנציאליים, מצאנו אוצר בקנה מידה ארקטי: בחצר הבקתה בין השיחים נמצאה חנית, כן ממש חנית, מקל עם חוד מתכת!

מה עושים עם חנית?

בדרך כלל לא עושים עם זה כלום, אבל פה זה מקור בלתי נדלה לדגים- סוג של סלמון שנקרא ארקטי צ׳ארק. הם שוחים לאט לאט במעלה הזרם מהים אל האגמים. הם שוחים שמנים רגועים וגדולים, אז למרות שזה היה נשמע מופרך, החנית עבדה טוב יותר מהמצופה, ותוך זמן קצר היו לנו הרבה יותר דגים מאשר אנחנו יכולים לאכול.בהמשך מצאנו גם המון פטריות, שהפכו למרק אחרי שקראנו באיזה ספר שרוב הפטריות בגרינלנד לא רעילות, אחרי דיון קצר הוחלט שעדיף למות מפטריה רעילה מאשר עוד ערב של מג׳דרה משקית.  

 

יתושים הם האויב!

כל עוד יש רוח אפילו קלה למדי, הם מסתתרים, כאילו הם לא קיימים, אך בשנייה שיורדת הרוח, הם מתאספים סביבך בתוך שניות, עשרות יתושים שאין שום דרך לברוח מהם, אי אפשר לגרש אותם, הם רבים והם ממש קשוחים!

אם הייתי צריך לבחור פרט ציוד אחד שאי אפשר לוותר עליו בטרק ארקטי זו רשת נגד יתושים, פשוט לא ניתן לשרוד בלי זה. אין דרך פשוטה לתאר כמה בלתי נסבלים היצורים האלו, אין מישהו שלא שואל את עצמו איך הם שורדים במקום הזה שפעם בכמה שבועות עובר בו מישהו.

אנשים גדולים וקשוחים

למרות שחלק מהזמן כבר חשבתי שהעולם החיצון הוא הזיכרון על גבול ההזיה, ולא באמת יש אנשים בעולם הזה, אחרי שבוע פגשנו אנשים, כמה מרגש! היו אלה כמה דייגים שנקלעו לסערה בפיורד עלו לבקתה. האינוטים שאנחנו מכירים אותם בשם המערבי אסקימוסים, הם אנשים גדולים וקשוחים- אין מקום לאנשים חלשים במקום בו חצי שנה אין אור וביום חם יש פה מינוס 30 בלבד. אנגלית הם לא יודעים אבל עצם הנוכחות של אנשים נוספים מרעננת. בבוקר או בעצם סתם כמה שעות אחרי, הם הולכים, חוזרים לפיורד ולים. אין באמת בוקר ואין לילה. לפעמים אנחנו יוצאים לדרך שהשעון מראה שתיים לפנות בוקר, והולכים לישון באחת בצהרים, השעון לא משנה. עוד כמה ימים, והבתים הצבעונים של העיירת הנמל סייסימות נגלים באופק, ככה פתאום חוזרים לעולם האמיתי, בדיוק כמו שיצאנו ממנו. כראוי למכורים אמיתיים עוד לפני שיושבים לבירה, מדליקים את הפלאפון, לוודא שהעולם עדיין קיים.

מאת: שי יגל
צילום: גילי גרינבאום ושי יגל

 


 

OUTPANEL – מגזין האאוטדור של ישראל! אל תשאירו לפייסבוק להחליט מה אתם יודעים: